ומה רע באיזולירבנד?

מבחינות מסוימות, כנסיית השכל היא אחת האופציות היחידות שנשארו. נסו להביא דוגמאות לעוד גורם במוזיקה הישראלית היום שהוא גם להקה וגם להקת רוק. כוח שהוא גם בוגר, וגם לא זקן. כנסיית השכל מהווה את האופציה הרצינית, הקודרת והכנה, ובמובן זה - היא כמעט היחידה.

"רוץ ילד" הוא האלבום הרביעי של כנסיית השכל. נדמה כי קצת נשכחו מעלותיהן של קבוצות העבודה הנקראות להקה, אל מול השטף (היחסי) של היוצרים הבודדים. מובן כי ליוצר יחיד (שאוסף לעצמו להקה לליווי) ישנה חירות יותר גדולה להגיש חשבון לעצמו, להיכשל או להצליח לבד. מצד שני, כשמספר אנשים מרכיבים קבוצה, התוצר המשותף של הדינמיקות בין הפרטים יכול להרקיע לאחלה של מקומות עם השנים. אני שמח שהחבילה של כנסיית השכל לא פורקה בטרם עת. יש עוד מה לתת ביחד.

מוזיקה עושה שמח גם כשהיא עצובה. ולפעמים להפך. "רוץ ילד" מספק מנה גדושה של רוק אפוף עצב. הקול של יורם חזן שברירי, מאיים להתפקע, מוסיף ממד של מתח לכאב. בכלל, הוא ניחן באחת המעלות הגדולות לזמרים - הוא שנוי במחלוקת, מעורר אמוציות. הטקסטים של רן אלמליח לא מתחכמים ולא טפשיים. לא במפתיע (ולא בניגוד להלך הרוח המוזיקלי) נפגשים מדי פעם עם שורות שמזכירות משינה. המנוע של כנסיית השכל, המורכב משני אלה (שיחד אחראים על הלחנים של האלבום), עובד נכון להיום בסינכרוניזציה.

הקשר המשינה-משהו מובן לחלוטין לאור העובדה ששלומי ברכה הובא להפקה המוזיקלית והעיבודים. עם זאת, ברכה אינו מן המפיקים אשר יכפו עצמם על הלהקה. לשמיעת התוצאה מתעוררת תחושה כי כנסיית השכל לא היתה צריכה להתאים את עצמה לשלומי ברכה. להפך, ברכה דאג לספק את העטיפה לחומרים, והוא עשה את זה לפי הספר. מזמן לא שמעתי כאן הפקת רוק טובה כמו של "רוץ ילד". הניצוח של ברכה הוא נכון - נכון לבחירה שנעשתה. זאת מייצרת אלבום שנשמע ומעובד כמו גדול.

לאורכו של הדיסק השירים יושבים, ובכל זאת אפופים בענני פסיכדליה. ברכה וכנסיית השכל אוספים חלקים ומסדרים קוביות מבנה לכדי אפקט משמעותי של מתח. מעידה אחת ניכרת בדיסוננס מסוים שקיים בחלק משירי האלבום, בין הבתים לפזמון. בעוד שכמעט בכל הרצועות חלקי השיר מולחנים ונשמעים מצוין, חסר משהו בדרך שמחבר אותם, ולאו דווקא בדמות מדרגה מסוג כלשהי שנדמית לעתים קרובות מדי כפתרון.

הצד האתני שבכנסיית השכל מזמן לא מעיד עליה בצורה מיוחדת. לא מדובר באתניקס, ולהבדיל, גם לא בשוטי הנבואה. החלק הזה בלהקה נטוע בה די עמוק, כאחד משלל הגורמים שמרכיבים אותה לכדי מה שהיא. בהקשר הזה לא צריך להתאמץ. גם כאן התחושה היא כנה. "רוץ ילד" הוא אלבום שווה, שלוקח זמן. הוא עדיין לא נווה מדבר, גם לא פטה מורגנה, אבל הוא מעין שלוק, ואני מחכה לאלבום הבא, שזה טוב. אני גם מחכה לעוד אופציות, שזה פחות.