פטריק בייטמן, הפסיכופת האמריקאי, הוא, כך מסתבר, אחיו של שון בייטמן, הדילר הפישר של איזה קולג' בניו אינגלנד. החיים אינם הוגנים. למרות כל מאמציו לשמור על חזות מכובדת זכה פטריק בדוסון קריק כאח. "חוקי המשיכה", הסרט השלישי על פי ספר של ברט איסטון אליס (אחרי "צעירים במלכודת" ו"אמריקן פסיכו"), הוא סרט לא יציב ולא אחיד, אבל יש בו כמה הבחנות מעניינות על הקיום כאדם צעיר.
בקולג' בו נוכחים כל גיבורי הסרט נערכות מדי סופשבוע לפחות שלוש מסיבות עמוסות אלכוהול, גראס וקוק, המעוטרות לרוב בכותרות כמו "מסיבת להתלבש כדי להשיג זיון" להן מצייתים כל החוגגים. בגדול נשמע לא רע, אבל כמובן שאף אחד מהגיבורים לא מאושר באמת. שון (ג'יימס ואן דר ביק, לא פחות) רואה בעצמו ערפד, השואב חיות מאחרים, ומבלה את מיטב זמנו בהגייה בלורן (כפילה שלא מן העולם הזה של וינונה ריידר) המעוניינת להיפטר מבתוליה, אך מתקשה לעשות זאת למרות הפעילות המינית הבלתי פוסקת מסביבה ובשל עיון מנע אובססיבי במגדיר מחלות מין. לורן מאוהבת בויקטור, שנסע לטיול ארוך באירופה (הסצינה המואצת בה הוא מספר את עלילותיו במסע היא אקסטרה-אורדינרית בכיפיות הלהיטית שלה) ועתיד לבלות את ליל החזרה שלו עם כמה בחורות שאינן היא. בינתיים הוזה פול, ההומו החתיכי, לגבי סיכוייו להמיר את שון. וכמובן שעוד הרבה עניינים.
הבעיה העיקרית, הבולטת והצעקנית של הסרט היא סגנונית. הבמאי רוג'ר אברי ("להרוג את זואי") והעורכת שלו החליטו לנג'ס לנו ללא הפסקה באינספור הילוכים חוזרים, קדימה ואחורה, של סצינות שלמות שכבר ראינו או שאנחנו עתידים לראות בקרוב. אף אחד לא היה כועס לו היו מסתפקים בתשעים דקות של סרט נטו, או אולי אפילו שמונים, במקום לנשוק לשעתיים עם השטיק המיושן והמשעמם הזה. עניין נוסף הוא הפלאשבקים המרוצים מעצמם מדי, המיועדים לבאר ולהסביר את ההתרחשות למי שפספס. לאחר סצינת התאבדות דרמטית (ומוצלחת מבחינה עלילתית) מופיעה סדרה מתלהבת של פלאשים לאחור, ממש כאילו מדובר באיזה סקופ סטייל "החשוד המיידי", בה משוויץ אברי בעובדה המובנת מאליה שהדמות המתאבדת לא הומצאה בו ברגע, הוא שתל לאורך כל הסרט רמזים לקיומה. יופי.
בזמן הצפייה תהיתי האם אלו הם באמת חיי הקולג'. מחברים שלומדים בניו יורק לא שמעתי מעולם על אירועים ופארטיות דומות. ואז, כאילו במיוחד בשבילי, צץ במסיבה סטודנט לקולנוע מ-NYU, מפטפט אך ורק על סרטים, אוחז בידו מצלמה ביתית ועסוק בתיעוד המתרחש. אני השתכנעתי.
כוחו של הסרט הוא ביכולתו למפות את המדרג החברתי המורכב של גיבוריו. למרות שפול הוא ללא ספק המגניב ביותר מכל ההומואים בקולג', הוא עדיין פתטי בעליבותו באשליות שהוא רוקח סביב שון, המתקשה להיות מודע לקיומו, בעוד שון רודף אחר לורן, המתגמדת אל מול ויקטור, חברו של שון, ורואה בפול ידיד. ההבחנה המעניינת שכל מוביל חברתי הוא לנצח ראש לשועלים, שכן תמיד יהיו אריות שישפיטו אותו, ובה בעת יושפטו בעצמם על ידי אחרים, שאיפשהו לאורך השרשרת ימצאו את עצמם מתכופפים בפני אותם אנשים בהם התחלנו, אופיינית לאיסטון אליס, שפרש את משנתו לגבי קבוצה חברתית אחרת בחדות דומה ב"אמריקן פסיכו".
השחקנים בסרט עושים עבודה טובה ומצליחים לגלם טיפוסים מוכרים ואמיתיים, וזה כולל גם את דוסון, שמצליח להפתיע בסצינות המין המשועממות שלו. הכתם היחיד בתחום המשחק מגיע מפיו הרועש של קליפטון קולינס הבן, בתפקיד ספק הסמים של שון, שמביך ולא מצחיק במעין חיקוי של חיקוי גרוע של סרט של טרנטינו. קל לדמיין את הצוות כולו מתפקע מצחוק מאחורי המצלמה בזמן שההתנהלות התינוקית הזו צולמה, אבל קשה לדמיין למה הבדיחה הפנימית הזאת לא הועפה לכל הרוחות בזמן העריכה.
ברמת העיקרון אני מתקשה ליהנות מסרטים עם ניצוץ קומי הנפתחים בסצינות אונס, ואיפשהו התקשיתי ליהנות בסרט גם מכמה סיבות נוספות, אבל האמת היא שהצפייה בו מותירה רושם מפתיע ואופציות להרהור, כמו גם מספקת כמה בדיחות לא רעות בכלל. אני, בכל מקרה, עדיין מתקשה למקם את "חוקי המשיכה" על הקו שבין שיר הלל מעריץ לתרבות הקולג'ים האמריקאית לבין פרופגנדה בוטה נגדה.
מוצצים לשועלים, טוחנים ת'אריות
26.10.2003 / 9:52