פרק 18

הוא עמד שם כאילו הרגע דילג מתוך קטלוג אופנת עונת המעבר של קסטרו. הוא החליף בגדים, הרטיב את שיערו בג'ל והיה חתיך באופן מבחיל. "שולינ'קה, מזל גדול", הוא אמר. "מה?", שיתפתי פעולה עם חוסר ההבנה של הנסיבות. "חשבתי שלא אראה אותך יותר". הוא חילץ אזיקון מכיס המכנס, כפת את ידיה של לי וביקש ממנה לשתוק. "למה גנבת לי את האוטו, רז?", שאלתי. הוא הביט בי, כמעט נעלב, "שאלתי אותו לצורך עניינים פרטיים. לא מצאתי אותך. היית כל כך עסוק בענייני המשפוחה. החזרתי אותו לחניה. אפילו מילאתי לו דלק. אם אתה רוצה כסף על הקילומטרים, תגיד ותקבל. אני אדם ישר". הוא צחק. תיעבתי אותו, פחדתי ממנו.

"מה אתה רוצה, יפיוף?", שאלתי. "ממך? שום דבר", הוא אמר. "זאת אומרת, הייתי צריך את האוטו שלך וקיבלתי אותו, אז עכשיו, שום דבר. אני לוקח איתי את הגברת ויוצא מחייך, אל תדאג". באותה נשימה חילץ ברטה 9 מילימטר עם משתיק קול מתחת לחולצה, ירה קליע אחד בראשה של לי המופתעת ואמר, "יותר קל לסחוב אותם ככה, אתה מבין". שביל של דם החל מזדחל מכיוון גולגולתה של לי ונקווה לשלולית לרגליי. התרוממתי. "אתה תעזור לי לנקות את הטינופת, או ששוב תשאיר אותי להתפלש בזוהמה שלך?". הוא ניגש לחדר האמבטיה וחזר משם עם שתי מגבות. באחת עטף את ראשה של לי ובשנייה השתמש כסחבה. "אתה רק מורח את הדם", אמרתי. הוא נהם, "הממממ.." והמשיך בשלו.

"חשבתי על זה והחלטתי להיענות להצעה שלך", אמרתי. הוא ניגש למקרר, חיפש משהו לאכול, מצא יוגורט בטעם תות-בננה, עירבב, קילף את מכסה הנייר ושתה לרוויה. "אני לא בטוח שהיא עדיין בתוקף", הוא השיב. "דבר עם הממונים שלך", הצעתי. "זו בעיה", הוא אמר, "אין לי כאן קו מאובטח ואיש הקשר שלי נמצא בצימר בצפון, אין לי מושג איפה בדיוק".

"אולי תסביר לי?", ביקשתי. "מה?", הוא שאל. "מה קורה?", חידדתי. "מה שקורה הוא מה שאתה רואה: אנשים רעים מתים". הצבעתי על הגופה של לי – כעת, עם המגבת מלופפת סביב ראשה והמבט הריק בעיניה, היא נראתה כמו נזיר הודי שינק פטריה אחת יותר מדי – ובהמשך המבט מצאתי גם את דודי גיל מדמם לי בכניסה למשרד, מת לא פחות מחברתו. הצבעתי גם עליו. "אלה האנשים הרעים?", שאלתי. "בוודאי", הוא אמר. "הם רצו להרוג אותי, הם היו הורגים גם אותך. הם עקבו אחרינו יומיים. אם היתה להם ההזדמנות, היית עומד עכשיו ומנגב את החרא שלי". הוא הפך את התיק של לי על השולחן, הוציא משם שורת טבליות אופטלגין, קילף שתיים, הריק אותן לקרבו ואמר, "זה משחק, שולי. הכל משחק. הבנת את זה כבר לבד, לא?".

"אם ידעת שהם עקבו אחרינו", שאלתי, "למה לא אמרת לי?". הוא הפשיט עוד יוגורט תות-בננה מהמכסה שלו ואמר, "זה לא היה טוב לשום דבר. זה סתם היה מלחיץ אותך. הכל היה בשליטה. ידעתי מאיפה הם צפו עלינו" – אז פסע לעבר החלון, הצביע על דירה מוגפת תריסים בקומה הרביעית של הבניין ממול – "שם, אתה רואה? וברגע שהגיע ראש המוסד הבנתי שהעסק מתחיל להתגלגל, אז דרבנתי אותם לצאת מהחור". חשבתי שעליתי על סתירה בדבריו, "אז הוא היה באמת ראש המוסד?". רז אילץ את עצמו להרהר בשאלה ואז אמר, "הידוע בכינויו. אתה הרי יודע שלא".

"מי הם ומה הם רוצים?", שאלתי והתכוונתי לשתי הגופות. "סוכני מוסד. הם היו במעקב עליי. שום דבר פה לא קשור אליך. אתה פה במקרה, בגלל זה אני קצת מרחם עליך ואני מבטיח שאעשה הכל כדי שלא תתלכלך מהעניין. המטרה שלהם היא אני. אמרתי לך, אני סוכן הוד מלכותה. תחנת נתניה לא אוהבת שמשחקים בחצר שלה בלי לבקש רשות. הם ביקשו רשות מבירמינגהאם להוריד אותי ונתקלו בסירוב. למרות זאת הם החליטו להגדיל ראש ולטפל בי עצמאית. כנראה חשבו שאני דג רקק. הם טעו". לא התכוונתי להניח לו, "והאיש, הידוע בכינויו, איך הוא קשור לעניין? מה הוא עשה אצלי במשרד?".

"אה, הוא חיפש אותי", אמר רז. "לא נראה לי", אמרתי. "האף שלי אמר לי אז - ואומר לי עכשיו – שהוא הגיע לכאן בשבילי. אתה רואה את זה בעיניים של הבנאדם. הוא באמת התעניין בי". רז צחק. "אידיוט, מתי תבין? אף אחד לא מתעניין בך. אתה בובה על חוט. ניצב בסרט. אין לך שום משמעות". הוא נשמע מאוד משוכנע בעצמו. לרגע חשדתי שהוא עיוור לנסיבות, לתמונה הגדולה, בדיוק כמוני. אבל הייתי זקוק לתמונה הקטנה שלו, לרוחב הפריים של קופסת גפרורים שהיה לו להציע לי, כדי להתקדם בניסוח המציאות לעצמי. "הוא בא לכאן כדי לחסל אותך?", שאלתי. "קרוב לוודאי", השיב רז. "למה להם לשלוח אדם כל כך בכיר, אפילו אם הוא רק בובה פיקטיבית, לבצע משימה כזאת?". רז התיישב על הכיסא שלי, אמר "וואלה, לא יודע. אני אחשוב על זה. בכל מקרה, סגור שהוא חיפש להוריד אותי".

"עכשיו מה?", שאלתי. "עכשיו כלום", אמר רז. אני מחכה לפרטנרית שלי, וברגע שהיא מגיעה אני מתחפף לך מהחיים ועושה כל מאמץ להבטיח שלא יקרה לך כלום. מאחורי הקלעים, כן?". הדלת נפתחה. רז הביט לאחור, חייך כשראה במי מדובר, חייך כשראה שאני מחוויר ואמר, "בואי, מותק. יש לנו המון עבודה לעשות. אני מקווה שבאת עם מצב רוח לעבודת כפיים". היא סגרה את הדלת מאחוריה, כמו מתנצלת על שהפריעה לנו באמצע השיחה ושאלה, "מאמי, למה הוא עדיין בחיים?" והצביעה עליי.