יוצר "אהבה מעבר לפינה" עונה למבקרים: "גם בישראל יש מקום לדרמה יומית רגישה"

שי גולדן מתלונן שאגם רודברג משעממת אותו כי היא לא סקסית כמו "אחותה הארגנטינאית" לואיסנה לופילטו (מיה מ"המורדים"). יערה שחורי, בתגובה, כותבת שילדה בת 17 לא אמורה להעמיד לשי גולדן, וש"אהבה מעבר לפינה" היא בשורה מאוד קטנה בישראל. לי, לעומת זאת, נמאס להתנצל על כל סדרה חדשה שאני יוצר.

לפני כשנה, כשזכייני ערוץ 2 ביקשו ממני ליצור סדרה יומית בת 100 פרקים, הם הזמינו במפורש סדרה שהיא לא טלנובלה, אלא דרמה יומית בגוון ישראלי. סדרה משודרגת ואמינה יותר מטלנובלה רגילה. איך כותבים סדרה דרמטית עם דמויות עמוקות ואמינות בקצב כתיבה של 6 פרקים בשבוע עם ציפיה לפוצץ רייטינג?

לרשותי עמדו כמה אפשרויות. האחת, לבקש אשפוז במוסד על סעיף פסיכיאטרי, וכמעט בחרתי באפשרות זו לולא פחדתי מזריקות בכפיה. האפשרות השנייה היא לצפצף עליהם, לנפח את החזה המצומק שלי ולהגיד שממילא הזכיינים אף פעם לא מבינים שום דבר ולכן אעשה מה שבא לי. בחרתי באפשרות השלישית: לנסות להיענות לאתגר.

איך עושים את זה? ובכן, מיד התפרקתי מרוב הנוסחאות - שתאמינו לי, אני יודע לדקלם אותן באמצע הלילה בפה סגור כשיד אחת קשורה לי מאחורי הגב והיד השנייה תפוסה בתוך מלתעות כלב אמסטף תוך כדי שאני מזמין אמבולנס דחוף. יצרתי (ביחד עם רונית סופר פרידמן) סדרה בלי רעים מול טובים, בלי דמות הביץ' הכל כך הכרחית, בלי סודות אפלים מן העבר, כמעט בלי בגידות (לפחות לא במינונים המקובלים בטלנובלה), כמעט בלי מניפולציות, בלי שוביניזם מובנה, עם דיאלוגים מתונים, ריאליסטים, מאופקים ובוגרים (אוף, משעמם).

לקח לנו כמה עשרות פרקים כדי לייצב את הסגנון החדש (טוב, גם המפץ הגדול לא התרחש בבת אחת), אבל זו הבשורה העיקרית של "אהבה מעבר לפינה". שירלי (אגם רודברג) היא ילדה טובה שמתנדבת במד"א, ולא עסוקה כל הזמן באיך להשכיב בחורים, איך לשנוא את משפחתה ואיך לעשות מניפולציות על כולם. מצד שני, היא לא הנסיכה הטובה, התמימה והחסודה, הקורבן הקלאסי שכולם נטפלים אליה ועושים לה רע והיא לא זקוקה לגבר חלומות שיגן עליה. היא בסך הכל ילדה אמיתית בסביבה ישראלית ריאליסטית.

"אהבה מעבר לפינה" היא סדרה "מבוססת דמויות", להבדיל מסדרה "מבוססת עלילה" או סדרות שמבוססות על תככים, מזימות וגימיקים. כן, בהחלט, כמו בסדרות בריטיות ואוסטרליות לפעמים העלילה לא ממש מתקדמת ולא קורה שום דבר חוץ מהתפתחות עדינה של היחסים בין הדמויות. זו סדרה מאוד קשה לכתיבה, כיוון שהיא לא מסתמכת על הנוסחאות המוכרות, וכל כותב מתחיל יודע שהדבר הכי קשה זה לשמור על אמינות ועקביות הדמויות.

כשדניאלה (דפנה רכטר), אמה של שירלי בסדרה, לחוצה שבתה מתכוונת לשכב עם החבר הפרחח, היא היתה יכולה (כמו בטלנובלה תקנית) להשתמש בשקרים ומזימות כדי להפריד בין בני הזוג, פעולות שהיו מעניקות לסדרה עלילה עסיסית, מלאת יצרים ואגרסיות לפחות ל-20 פרקים. בסדרה שלי היא העדיפה לשמור את הלחץ בבטן, להתאפק, ואחרי זה לחשוב איך לשפר את הקשר המקוטע ולחמם את היחסים עם הבת הרגישה.

כשאלונה (איה קורן) ישנה כל לילה אצל ליאור (יהודה לוי), זווית ההתייחסות היא מנקודת מבטה של שירלי, האחות הצעירה, שמתחננת בפני אלונה שלא תנטוש אותה ושתבוא לישון קצת בבית לפעמים כי קשה לה לגור לבד עם אמא ואבא חורג. זאת אומרת, ההעדפה היתה להתמקד בניואנס קטן ולא ברגשות המרירות השליליים של שירלי. בטלנובלה, אם שירלי היתה יודעת שאחותה מסתובבת עם גבר בסודי סודות, היא היתה מנצלת את האינפורמציה כדי לסחוט משהו. אצלנו היא פשוט פירגנה לאחותה (פירגון – פויה, איכס). ואה, כן, סליחה... אני מתנצל מעומק לבי בפני כולם - אלונה עזבה את הבית בלי כאסח ובלי טריקת דלת וניתוק יחסים עם המשפחה שלה במילים "אני לא אדבר איתכם יותר בחיים", כמו שהיתה אומרת בטלנובלה.

מבחינת עיתונות הבידור, סדרה יומית שאיננה צעקנית, וולגרית, רדודה ושטוחה, אין לה זכות קיום. כתבי הבידור (להבדיל מהצופים) דורשים שבסדרה יומית תהיינה עלילות כמו גילוי עריות, מציאת תינוקות אבודים, אב ובן שמתאהבים באותה אשה, הטלת כשפים על האויבת, רצח האשה הקודמת והפללת האהובה הנוכחית. דמויות ועלילות באמינות אפס וצבעים חדים כמו בסרטים מצוירים. סדרה על יחסים נורמלים בין דמויות בעולם ריאליסטי (מה שיוצר צבע פסטלי ובוגר) מקבלת קללות ויריקות. כולם קופצים בכעס: "איפה הגיחוך, איפה הקיצוניות? למה הסדרה לא מתלהמת מספיק?". כל הטלנובלות הקודמות היו מופרכות לחלוטין, והגדילה לעשות "משחק החיים", שמרוב מופרכות היא נחשבת לפרודיה על טלנובלות (דרך אגב, פרודיה מוצלחת ומדליקה).

אני חושב שיש בארץ מקום לסדרה יומית מסוג אחר, סדרה מתונה ואמיתית, סדרה ישראלית עם דמויות אמינות ויחסים עדינים ורגישים. מה שיפה הוא שגם קהל הצופים חושב כמוני, ונכון להיום הרייטינג הממוצע עומד על 16% ואנחנו רחוקים משיאנו, זאת למרות שעת השידור הלא נוחה, למרות שערוץ 2 לא קידם מספיק את הסדרה, ולמרות שמולנו באותה שעה משודרות "צעירים חסרי מנוח" ו"המורדים" (רק להזכירכם – "משחק החיים" זכתה בפרקים 60-80 לרייטינג של 8 אחוז בממוצע, לפי מגזין "רייטינג").

אני חושב שצריך לתת לז'אנר להתפתח לכיוונים רבים - מי להקצנה ולפרודיה, ומי לאיפוק ואמינות. חלק מהסדרות ישאפו לדרום אמריקה, וחלק אחר ישאפו לבריטניה ואוסטרליה. מה שבטוח זה שהקהל הישראלי רק מרוויח כשהוא מקבל את המבחר הזה.