אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד

תערוכות קבוצתיות נמצאות אפריורית בקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר: מחד, עבודות שנוצרו בנסיבות שונות, על ידי אמנים הפועלים במדיות שונות, מודבקות האחת לשנייה בהקשר כפוי של תערוכה קבוצתית, שיוצר, בדרך כלל, תחושת מלאכותיות. מאידך, כאשר לא כופים את הקונטקסט, חוסר הקשר מוביל את הצופה, על פי רוב, לשיוט בחלל פרגמנטרי מדי, קצת כמו בתערוכות סוף שנה, בהן העומס הרב וחוסר הקונטקסט מביאים, בסופו של דבר, לחוסר עניין. לכן, בתערוכות קבוצתיות, תפקיד האוצר הוא קריטי ורב חשיבות, לפעמים אף יותר מהעבודות עצמן.

אחרי שהתאכזבתי קשות מתערוכת הזוכים בפרס מפעל הפיס ב"הלנה רובינשטיין", שנפלה בעיקר בשל עבודת אוצרות לקויה, שמחתי להשתתף בחגיגת האמנות הישראלית הצעירה שמגיש בימים אלה מוזיאון תל אביב. האוצרת אלן גינתון, יחד עם אוצרת המשנה אולגה כהן, הצליחו לייצר בתערוכה באלאנס מדויק, כך שגם עבודות שכבר דוברו ונחזו לא פעם - כמו "Barbed Hula" של סיגלית לנדאו (וידאו מ-2001 בו נראית האמנית בעירום, כשהיא מבצעת "הולה הופ" עם חישוק תיל) - מצליחות לקבל קונטקסט חדש ומעניין כשהן מוצגות ליד עבודות חדשות יותר ומפורסמות פחות, כמו צילומיה של מירב היימן, בהן מוצגת האמנית בתנוחת שפגט באתרים שונים בארץ. בין שתי אמניות, שאיני בטוחה כלל אם נפגשו במציאות, נוצר פתאום דיאלוג מרתק על פמיניזם, ייצוג הנשיות והיסטוריה ארץ ישראלית.

התערוכה כולה נעה על הציר שבין האישי לציבורי – בין האינטימי לזר. בצילום של רונה יפמן למשל, "גיל עם פרח", מצולם אחיה של הצלמת כשהוא מאופר, לובש סרט מגונדר עם פרח לראשו ומטה את פניו כאשה ענוגה. הצילום, שמקורו בביוגרפיה הפרטית של האמנית, מעורר אצל הצופה תחושת ניכור יחד עם דוק מסוים של געגוע. כך גם בציור של אלי פטל, "השליח", בו נראה שליח של פיצה דומינוס כשהוא יושב על מבנה גבוה אל מול הים ומהרהר. גם הסצינה הרומנטית הזו פועלת לשני הכיוונים, והצופה נע בין אמפתיה ובין רצון עז לדחוף את הנער האומלל למים ולהבין אחת ולתמיד מדוע "תמיד הורגים את השליח".

אופן הצגת העבודות מצליח לייצר תחושת הומוגניות וקוהרנטיות, ויחד עם זאת נותן כבוד ומרחב לכל עבודה. זוהי דיאלקטיקה ולא הדבקה שרירותית עם סימן קריאה בסופה. כך למשל בחיבור בין צילומיו של עדי ברנדה, מתוך הסדרה "030", המהווים טריפטיך של צילומי עפיפונים, ובין שני צילומי צבע מינימליסטיים של אורי גרשט, המקפיאים נדידת ציפורים בלילה. החיבור בין שני גופי העבודות, שתלויים בחלל זה לצד זה, מחדד את הקשר של כל אחד מהם לציור. ברנדה מחלק את צילומיו על פי חתך הזהב (שמקורו בציור הרנסנסי), וגרשט משחק עם כתמי האור כך שנוצרת תחושה של כתמי צבע בציור מופשט, המשוחחים עם העפיפונים הזעירים של ברנדה.

בסופו של דבר, מעבר לכל קונטקסט, קיים כאן ניסיון כן ליצירת אינטראקציה עם המקום ודיבור אינטנסיבי עם הצופה, כמו שמבקש יואב בן דוד באחד מציוריו:"Join the party". בהחלט שווה להצטרף למסיבה.