1.Dave Matthews Some Devil, הד ארצי
אחרי 11 אלבומים עם הלהקה שנושאת את שמו (מתוכם 6 בהופעה חיה ועוד אחד שהוא כבר די אלבום סולו), ועשור שעבר מאז אלבום הבכורה, יוצא דייב מתיוס לקריירת סוליקו. האיש כל כך אהוב בארה"ב, שקשה היה לי לדמיין אפשרות שהפאזה החדשה שלו לא תצליח במכירות וזאת אלא אם יבצע פנייה חדה לעסקי המינימליזם והחיבוק האישי של הגיטרה, או יבחר בדרך שפעמים רבות מדי מזמינה אמנים במעמדו, ויתחיל להקליט לבד בבית תוך כדי איבוד פוקוס.
שינוי כיוון כזה כמובן לא התבצע. דייב נסע לסיאטל ואגר רשימה מהודרת למדי של נגנים, שכוללת השתתפות של הרכב הנשיפה הניו אורלינסי, הדירטי דאזן, תזמורת סיאטלמיוזיק גרופ על 40 נגניה, וטריי אנסטסיו, הגיטריסט הבלתי נלאה של פיש. חמוש בסאונד נהדר מפגין מתיוס שדווקא בא לו על איזה שינוי, וזה מתמצה כנראה בעיקר בכתיבת השירים, שהפכו לפחות גרוביים ויותר אישיים.
יש שיר אחד באלבום, שיר הנושא, שכולל רק את דייב על הגיטרה, והאמת היא שהוא מבהיר טוב מאוד עד כמה כדאי שזה לא יהיה הקטע החדש שלו. &
2. Suede Singles, nmc
הסינגל החדש הוא "אולי המטורף, הקליט והחדיש ביותר שסווייד הוציאה עד כה", נכתב לפני כמה שבועות באתר של הלהקה. אולי מאוד. Attitude", אחלה סינגל ושיר מגניב עם הפקת מילניום קלאסית ופזמון מפולצט (אין מצב לגלגל"צ), ממש לא מהווה את פסגת הקריירה של הלהקה המדהימה הזאת במיוחד כשהוא מוצב לצד 19 הסינגלים המאוגדים באוסף החדש שלה. אבל בזה אין חדש להעציב.
כי האוסף, כמו תזרים השירים של עשר השנים האחרונות, מעולה. יש הרבה מאוד דוגמאות על הדרך הלא קשה שבה ניתן לחרבש אוספים שנראים בטוחים לגמרי מרחוק. על סווייד אפשר לסמוך שלא יעשו ככה. בהתחשב בלהקת הסינגלים שהיא (היתה), ההחלטה לוותר על כל מיני החלטות תמוהות ולהתרכז בלהיטים נראית טבעית ומנצחת.
Be my God", הסינגל הנדיר והראשון באמת, לא נכנס, אבל כל השאר כן: מהפגזת הסקס-רוקנרול של The Drowners", ששינה ברגע אחד את מפת הרוק הבריטי, ועד הגמילה המשמימה של Positivity" מהאלבום האחרון. פעמים קרובות מדי נוטים אוספים ללקות בהעדפה קפריזית של תקופות ורגעים מסוימים (וזה מסוכן במיוח•
3. Robert Wyatt Cuckooland, nmc
התקליט הראשון של רוברט ווייט מאז 1997 הוא טוב כמו שאפשר לדמיין. סבא מרים לדרגה גבוהה עוד יותר את נוסחת האמביינט ג'ז שלו, הכוללת אמבטיה גדולה של סינתיסייזרים, תקצופת כלי נשיפה וזרמים מוכרים של מצילות. שמאלן מניאק כמות שהוא, הטקסטים לא מפסיקים לגעת בכל הנושאים שמביאים לווייט את הקיק. ביום רגיל זה יכול לרוץ דרך עיראק, מרדכי וענונו, השואה ומיילס דייויס.
מעבר לוענונו, נדמה שלאלבום הזה יש נגיעה ישראלית חזקה למדי. ירון סתוי מנגן בכמה שירים על הדאבל בס, גלעד עצמון (שהוציא השנה את "Exile", אלבום בהנהגתו, עם "אנסמבל האוריינט האוס") מפליא בסקספון, קלרינט וחליל, ויש גם ביצוע אינסטרומנטלי ל"לא אחדה יאלם" של הזמרת/שחקנית אמל מורקוס (הנחתה גם את "עם אמל בשכונה" בבקרי שישי בערוץ 2).
ווייט לא נושא בנטל הכתיבה בעצמו. המוזיקאית האמריקאית קארן מנטלר שרה, מנגנת וגם כותבת כמה קטעים. ווייט מרביץ גם גירסת כיסוי מפסונתרת ומקסימה ל-"Raining In My Heart" של בריאנט את בריאנט ונכנס בדרכו שלו ב-" Insensataez" של אנטוניו קארלוס ג'&