אל תהיי פוסטמה/ תני צ'אנס לפואמה

בערך שנתיים חלפו מאז הוכרז על פוטש מלבב בשירה העברית: חזרתה של החריזה. ככל הנראה גם הפולמוס הספרותי שגרר אליו רבים וגם שערוריה-זוטא שנוצרה בעקבותיו, לא יכלו להסוות את העובדה: מדובר בקרב מאסף. הטיעונים אמנם נוסחו ברהיטות וחן, אך גם ניסוחים מפוארים כאלה שהעלתה אנה הרמן (כל שיר הוא פצע מדמם והחרוז הוא הגלד) לא הועילו. צעירי-צעירי-הצעירים מול צעירי הצעירים לא צלחו במרד. מחוות נוסטלגיות לאלתרמן מכאן ושירים מהודקים של דורי מנור מכאן (בל נשווה) עדיין לא החלו במהפכה. השירה העברית התהפכה על צדה השני ושבה לתרדמתה.

אינני מצדדת בחריזה באשר היא חריזה אבל יש להודות: בשירה חרוזה ושקולה, הפיקציה מתגלה ביתר קלות. לפחות על פניו, קל יותר לזייף עם חריזה פרועה ומבנה שבור. אך רק על פניו. שירה טובה מתגלה הן כשהיא ממושקלת, יושבת שלובת ידיים ומסורקת עם שביל בצד, והן כשהיא פורעת סדר. אבל אחרי פריצות רבות מספור של הסדר הטוב, יש לבדוק מה עוד ניתן לפרוץ, ואם השבר באשר הוא שבר כדאי ומשתלם. השליטה הטכנית בתורת החרוז, המשקל והקצב היא כמעט מיומנות נשכחת בין כותבי השירה העברית, אך לא בטוח כי דווקא כתיבה בטרוכא ואמפיברך יעלו ארוכה על הפצע השירי. עם זאת, כשמתגלה ספר שירה חדש חרוז וממושקל ביד בוטחת, יש מקום לאופטימיות.

ספרה הראשון של מאיה ערד, "מקום אחר ועיר זרה" (חרגול), הוא בשורה מרעננת ומשמחת. מדובר בפואמה ארוכה, מעין רומן מחורז שמתכונתו דומה ליבגני אונייגן של פושקין, שפעם כמעט לא היה בית עברי שלא החזיק אותו על המדף, לצד "כל כתבי". ערד כותבת בחן-לא-מצוי את התאהבותה של אורית, חיילת צעירה, בעלם קנדי ועולה חדש בשם ג'י, בישראל של ראשית שנות התשעים. ג'י ואורית החיילים הצעירים שוקדים על מילוי משימה, כתיבת חוברת הדרכה צה"לית בנושא "זהות ישראלית", ובדרך ספק מתאהבים. זהו סיפור אהבה קלאסי, שעצם הנושא שמרחף מעליו - ניסוח זהות ישראלית בעקבות פקודה מגבוה - הוא כמעט פצצה מתקתקת. ואכן גם מקומם של הפיגועים ושאר פכי זהות ישראלית לא נפקדים. אורית וג'י עמלים שלא בחשק על כינון זהות ישראלית. ואכן השניים ראויים למשימה: אחת צברית, אחד עולה, חיילים, נערה ונער, כמעט מגש הכסף. בדרך למציאת הזהות הם עולים לירושלים להתייעץ עם המומחה-לכל פרופסור עץ. דיוקנו האירוני של הפרופסור נדמה כשילוב סאטירי בין ליבוביץ ז"ל לאסא כשר: "לא לנו בנימין וקפקא/ גם אינשטיין בנו לא חפץ./ לא פרויד, לא חומסקי, ומאי נפקא-/ כי לנו יש פרופסור עץ./ הן כל הוויתו היא פלא:/ לא מייצרים יותר כאלה!/ האיש הזה, הכל מודים/ עשוי מקשה של ניגודים./ ודווקא מתהום השוני/ המקוטב מאין כמותו/ עולה ומתגלה דמותו/ באור בהיר, שלמה, הרמונית.../ אם לא היה קיים בין כה/ צריך היה לפברקו/".

ערד חורזת בכישרון ובדמיון ומצליחה לייצר תמונות צבעוניות ומלאות אור של אותו דבר חמקמק שנקרא "זהות ישראלית". כפי שהיא כותבת על העם בציון, שפניו נשואות תמיד אל פרופסור עץ שפוסק עבורם, כך היא כותבת גם על מפגש נוער שמאלן, חדור ערכים וקלישאות בדירה תל אביבית, ועל שגרת הבטלה בבסיס צבאי. לערד יש יכולת התבוננות מדויקת שברגעיה המעולים היא משלבת בין חמלה ואירוניה.

אך למרות הפוטנציאל הסאטירי שמתגלה ב"מקום אחר ועיר זרה", רבות מהעמדות ביצירה נותרות לא מחודדות, והפוטנציאל הגדול לא מתממש. דווקא הרף הגבוה שמציבה ערד, באמצעות כתיבתה השופעת והלא מאומצת, עומד לה לרועץ. הרי עם התחלה כל כך מבטיחה אנו מחכים שהמחברת תוליך אותנו ביד גם לשיאים ברמה התוכנית. זה לא קורה מספיק, ונדמה שלא כל מה שערד רוצה ויכולה להגיד היא אכן אומרת. היא עוצרת רגע לפני שהביקורת מושחזת מדי, האירוניה צורבת מדי, הכאב ברור מדי. היא מעדיפה שלא לדרוך על הדשא ועל הפרחים וללכת בדרך מסומנת ולא מזיקה. כך הביקורת מתקהה והופכת לחמה ומלטפת, האירוניה מתחלפת בנוסטלגיה.

אבל גם ללא הפלגה במחוזות הביקורת, סיפור אהבת הנעורים יפה ומרגש לכשעצמו. למרות ההסתייגויות, מדובר ביצירה מקורית וראויה מאוד, מלאת הומור וקסם לא מבוטל. באקלים המקומי כמעט מדובר בפלא. כדאי מאוד לקחת ליד את "מקום אחר ועיר זרה" ולהכניס פעם אחת ספר שירה אל רשימות רבי המכר. מיטבי-הזמר יזכו בבונוס ויוכלו לזמזם בעקבות נתן אלתרמן וגם מאיה ערד: "אז נומה, מלך, נומה, לץ,/ נום גם אתה, פרופסור עץ./ נומי, העיר שלא נדמה./ ליל מנוחה גם לך, אורית/ שחורך על לובן הכרית/ נמזג באודם הפיג'מה./ וגייסון - מה?! עודנו ער?/ לך גם אתה לישון. מהר!".