להיטון

עברו כבר שנתיים מאז עזבה שיבון דונהי, הג'ינג'ית מהשוגהבייבס, את הלהקה באופן פתאומי בזמן מסע יחסי ציבור ביפן (אומרים שהיא הודיעה שהיא הולכת רגע לשירותים ומעולם לא חזרה). דונהי בכתה כל הדרך חזרה במטוס ולקחה לעצמה חופשת התאוששות מהתעשיה בזמן שמחליפתה, היידי ריינג', קטפה את פירות ההצלחה הענקית של השוגהבייבס בתקליטן השני, “Angels With Dirty Faces”. ובזמן שהשוגהבייבס מוציאות להיט אחרי להיט, חוזרת שיבון דונהי בשקט יחסי עם אלבום הסולו הראשון שלה, “Revolution In Me”.

למרות שהסינגל הראשון, “Overrated”, הוא שיר גיטרות שרמז על שינוי כיוון, מרבית השירים באלבום דווקא היו יכולים להשתלב בתקליטיהן של השוגהבייבס, כמו למשל “Nothing But Song” שיש בו קלידים אופטימיים, קצת קולות של קהל ושפע סקרצ'ינג או “Next Human (XY)”, שהוא שיר על כרומוזומים עם קסילופון סיני קופצני. כמו השוגהבייבס, גם את אלבום הבכורה של דונהי אפשר לשים על מדף "הפופ האיכותי עם ההפקה המתוחכמת" (בזמן שמרבית להקות הבנות יושבות דווקא על מדף "הפופ הזבלי עם ההפקה הצפויה, החוטיני וחולצת הבטן"). אמנם לסטייל הלגמרי לא שרמוטי של דונהי יש קשר הדוק למיקום הזה, אבל את מירב הקרדיט צריך לתת למפיק קמרון מקווי, שהפיק את האלבום הראשון של אול סיינטס, כמו גם את האלבום הראשון של השוגהבייבס.

יחד עם זאת, לא צריך לקפוץ מעל לפופיק מרוב שמחה, כי התקליט של דונהי הוא אמנם מכובד ונעים, אבל לפעמים הוא כל כך מכובד ונעים שהוא פשוט משעמם. קחו למשל את בלדת הגיטרות הסתמית “Iodine”, החותמת את האלבום, שהיתה יכולה בקלות להיות של הקורס (הקורס, לעזאזל!). למרות שיש בתקליט לא מעט שירים יפים, אין בו אף הברקה נוסח “Overload” או “Freak Like Me”, וגם לא בלדה באמת מרגשת כמו “Stronger”. שיבון דונהי אולי היתה החברה החביבה עלינו בשוגהבייבס, אבל כנראה שהמוחות שעומדים מאחורי הרפתקת הסולו שלה לא עומדים בקנה אחד עם הכוחות האיתנים שדוחפים קדימה את קריירת הפופ הבאמת מבריקה של להקת האם.

כמו שאקירה לפניה, גם הכוכבת הלטינית תליה מנסה לפרוץ את השוק הבינלאומי. עם קריירה מוזיקלית ענפה במדינות דוברות הספרדית מאחוריה, כמו גם כמה תפקידים בטלנובלות מקומיות, הבשילה תליה המקסיקנית לקרוסאובר הגדול שלה. עם לוק חדש - תליה נפרדה ממראה כוכבת הטחאנו המתולתל לטובת מראה יותר מעודן שנועד לא להפחיד מנחי טוק-שואוז אמריקאים - ועזרה מהכוכב הלטיני מארק אנתוני, דיוות הפופ בדימוס קתי דניס (שעבדה בשנים האחרונות עם קיילי ואס קלאב סבן) והראפר פאט ג'ו – שדואט איתו פותח את האלבום – מוציאה תליה אלבום שלפחות מחציתו בשפה האנגלית. חלקו השני הוא בעיקר חזרה על אותם שירים בספרדית. תליה קופצת למים העמוקים של השוק האמריקאי, כשאלבום דאנס-פופ עם נגיעות אר נ' בי סטנדרטי וצפוי לחלוטין באמתחתה. ההצלחה מובטחת.

הלהיט החדש של ג'ול, “Intuition”, טוען שבימים בהם הטוסיק הענק של ג'ניפר לופז הוא הדבר הנכון, קייט מוס לא יכולה למצוא עבודה (זה כמובן לא נכון, אבל זה מה שג'ול חושבת). עדיף להסתמך על האינטואיציה מאשר להידבק לטרנדים חולפים. ולמרות זאת בחרה ג'ול בתקליטה החדש, "0304", לנטוש את הפולק-פופ הרציני בו עסקה עד כה לטובת דאנס-פופ מצעדים, מופק ומלוטש. הכל בהוראת מנהל הבנק. מי שזוכר את ג'ול בתור סינגר-סונגרייטרית חנונה עם מסר וגיטרה, ימצא אותה הפעם בלוק אטומיק קיטן ותקליט עליו עבדה עם לסטר מנדז, המפיק של שאקירה (מכאן הוייב הצועני של “Intuition”) ואנריקה איגלסיאס. זה הזמן להיפרד מהילדה הנחמדה עם הגיטרה האקוסטית ולהתרגל לעוד דיווה מעצבנת.

ההפתעה הגדולה בפופ הבחורינות היא דווקא להקת הבנות הזוכה בתוכנית הטלוויזיה הבריטית "פופסטארז - דה רייבלס", במסגרתה הוקמו שתי להקות – להקת בנים ולהקת בנות. שתי הלהקות שחררו סינגל באותו יום, במטרה לראות מי מהן תעפיל לראש המצעד הבריטי בכריסמס. כששומעים את אלבום הבכורה של להקת הבנות Girls Aloud, “Sound of the Underground”, ברור לגמרי איך הן הביסו את להקת הבנים One True Voice, שנעלמו מהר יותר מההודנה.

מאז שהסינגל הראשון שלהן, “Sound of the Underground” – להיט דאנס פאטבוי סלימי עם לופ של גיטרות סרף מתגלגלות - כבש את מצעד הכריסמס, משחקות אותה Girls Aloud, והאמת היא שהסינגל השני שלהן, “No Good Advice”, הוא לא פחות טוב. בעצם הוא יותר טוב. בעצם “No Good Advice” הוא חתיכת להיט מקפיץ ומפציץ עם טקסט חצוף העונה למבקרים הקנטרנים ולשאר המתחסדים, וערך מוסף רוקנרולי (לא אמין, אבל כיפי ומלהיב בטירוף) המותאם לכוסיות שקונות חולצות בטן של איירון מיידן בטופ-שופ. התקליט נפתח בשני הסינגלים וממשיך ל”Some Kind of Miracle” – השיר הספייס גירלי הכי טוב שהספייס גירלס מעולם לא ביצעו. וגם הסינגל השלישי, “Life Got Cold”, ממשיך את שרשרת הלהיטים המצוינים שלהן.

עם דינמיקות קוליות שמזכירות את הספייס גירלס (אחת מהן נשמעת באופן חשוד כמו מל סי), גישה עזת מצח, הפקה שמשלבת אלקטרו עם אר נ' בי, ושורה של שירי פופ מצוינים, הצליחו Girls Aloud להפתיע עם אלבום בכורה מצוין. וזה – לתשומת ליבה של נינט טייב – חתיכת הישג בשביל להקה שהחלה את דרכה בתוכנית טלוויזיה.