זאביק השועל

האגדה הצרפתית מספרת על מפלצת דמויית זאב מגבאודן, שביתרה יותר ממאה אנשים באמצע המאה ה-18. על הפולקלור העגמומי והאפל הזה מתבסס "אחוות הזאבים", סרט אקשן תקופתי שבעידן הפוסט-מטריקס. האחווה (בבימויו של כריסטוף גאנס) הוא סיפור של הכנסיה נגד המלך, נגד המדע והידע; סיפור של המהוגנות מול הפריצות. בין לבין יש סצינות של קרבות מקלות בבוץ ההררי של צרפת בזמן קליע.

הנטורליסט שבלייה גרגוייא דה פרונסאק (סמואל לה ביאן) חוזר מ"צרפת החדשה" (יענו קנדה) ונקרא להציל את האומה ולתפוס מפלצת רצחנית דמויית זאב, שעושה שמות בתושביה הכפריים של צרפת. מרגע שהגיע לאזור של הכפריים והאצילים, מבין פרונסאק שהוא נקלע למאבק כוח אימתני שקצת גדול עליו. הכנסיה והמלך רבים ביניהם בתואנת המפלצת, בעוד שפרונסאק הוא בסך הכל מדען עם תאווה לאמת, בחור צעיר שמתאהב בבתו של האציל המקומי. אבל זה לא נגמר בזה. לבת של האציל יש אח (שמגלם וינסנט קאסל המגה-ערס, שמוכר מ"השנאה" ו"דוברמן"), שהוא מרושע וגדום יד, ולא מת על פרונסאק, אבל למזלו של פרונסאק הוא הביא עמו מקנדה את מאני (מארק דאקאסקוס), שאמאן אינדיאני שאמנם, כמו חברו המדען, אינו מבין בפוליטיקה, אבל עדיין יודע דבר או שניים על כוחות הטבע, על נפש האדם ועל אמנויות לחימה. עד סוף הסרט יוצא שפרונזאק ומאני נלחמים בכולם. בלי לנפח את המוח יותר מדי, זו בערך העלילה הראשית. חוץ מזה יש עוד שתי סאב-עלילות - אחת קשורה בסילביה (מוניקה "איטלקיות מזדיינות יותר טוב" בלוצ'י היפה), והשנייה קשורה לתת-תרבות של צוענים ועניים.

"אחוות הזאבים" הוא אלגוריה מסובכת על צרפת, פרויקט היסטורי שאפתני, וגם סרט פעולה לא רע. מעין "שם הורד" פוגש את "גיבור" פוגש את "מאנון". הסרט מחייה את דברי הימים של הכפריים הצרפתים של ערב המהפכה, כמו שפרק ב"ארץ מולדת" היה רוצה להחיות את ביקורו של מונטיפיורי בפלשתינה. לכל המעוניין באלימות יפה, מחכה מנה הגונה של חרבות, חצים, מקלות וקרבות עם חיות.

ומכיוון שהדור הוא דור שיודע על ה"365 מצלמות לסצינה אחת", ו"אחוות הזאבים" אינו רוצה לצאת סרט שמרני, הוא משתמש, כאמור, באפקט זמן קליע. סיפור היסטורי ואלגוריה פוליטית יכולים להיות כבדים על אקשן, וזמן קליע הוא המניירה הקולנועית שאי אפשר בלעדיה. אבל האחווה, דווקא בגלל התימה התקופתית שלו, טוען את המניירה הזו במשהו אחר. צרפת של המאה ה-18 לא היתה עתירה בטיטאניום, בטון ופלסטיק, והסצינות האלה פוגשות בסאונד מהפנט של בוץ, עץ, רוח, שלג והרבה הרבה גשם. ריבוי הגשם, והנוכחות החזקה של הטבע לכל אורך הסרט, מקנים ל"אחוות הזאבים" איכויות של רומנטיקה קדורנית, שלא היו מביישות את לוטראמון.

הסאגה ההיסטורית שמלווה את "אחוות הזאבים" עלולה לייגע מעט, אבל הדיבור החזק בסרט על מיניות והרמזים על גילוי עריות טוענים את הסיפור הסבוך במתח הדרוש. כך שבסך הכל מדובר בסרט טוב - גם אקשן, גם מעורר מחשבה וגם ערך מוסף היסטורי. בקרוב הגירסה הפוסט-ציונית.