חצוצרות בוואדי

יש טרנד של סופרים דתיים לשעבר, יש טרנד של ספרות נשית-רחמית, ויש שילוב של שניהם: סופרות דתיות לשעבר שכותבות, בהכללה גסה, מהרחם. "כולם צמאים לאהבה" (ידיעות אחרונות), עם העטיפה הרכה, הפסטלית שלו, עם שמו הרומנטי, השלד הסיפורי שלו ובצירוף קורות חייה של יהודית רותם, עומד לכאורה בכל הקריטריונים הדרושים על מנת להתקבל כחבר מן המניין בטרנד המשולב הזה, שסופרות כמו יוכי ברנדס הופכות אותו לבן בית במקדש הטעם הרע.

"כולם צמאים לאהבה", ספרה הרביעי של יהודית רותם, מספר על מפגש בין אליה, תרפיסטית חילונית עם שורשים מסורתיים, לבין בנימין – גבר חרדי מלא הרהורי כפירה שמתקשה לצאת בשאלה. בתחילה אפשר להבחין בתבנית ברורה מדי: מחד, בנימין החרדי, שבחר בדרכו של אביו האדוק אבל עורג אל החצי השני שלו - אל הצד של אמו המתה, שנטתה להטיל ספק באורח החיים החרדי, כאילו מבקש בנימין להשלים את הפנטזיה האדיפלית שלו. ומאידך ניצבת אליה, שמעמידה דמות מראה כמעט סכמטית: היא בחרה במקצוע שייעדה לה אמה, אין לה שום קשר אל הדת, אבל היא מוצאת את עצמה אוספת מנהגים ומצוות חילוניים ומתגעגעת אל ביטוייו היהודיים-מתפלפלים של אביה. מן הסתם מוצאים את עצמם השניים נמשכים זה אל זו, מן הסתם הם יוצרים מערכת יחסים של השלמה הדדית.

אבל יהודית רותם לא תמיד ממשיכה עם בנימין ואליה בנתיב המובן מאילו. הסיפור שלהם לא זורם בהכרח בשני נהרות הפוכים ומקבילים שיוצרים הרמוניה קלישאית. ככל שמתקדמים העמודים הופכת העלילה מורכבת יותר, עד שבסופה סוטרת רותם על פניו של הקורא המבקש פעם נוספת רק להציץ אל בין הסדינים של החרדים ולהתענג על תבניות הרומן הרומנטי.

הרגעים הפחות מוצלחים בספר הם אלה בהם מספרת רותם על הדברים ולא את הדברים, כמו למשל: "גדעון לא התלונן מעולם על שפגישותיהם הולכות ומתמעטות" (עמ' 166), במקום פשוט להראות, דרך מחוות, דרך סיטואציות, שגדעון לא מתלונן על שפגישותיהם הולכות ומתמעטות. רק לקראת הסוף זונחת רותם את הסגנון הזה, המשפטים הופכים קצרים וחוויתיים, הפרטים לא מנומקים עד תום, לא מנותחים לגמרי, פשוט מונחים כמו שהם. אפשר לומר שרותם בוחרת בסופו של דבר לא רק בחילוניות, אלא גם בספרותיות חילונית.

לא צריך להיות חרדי או חרדי לשעבר כדי לחטוא במצוותיה של דת הספרותיות. זוהי דת שהמקדש שלה הוא האקדמיה, והיא גורסת שספר חייב לכלול ציטוטים ורמזים מספרים אחרים כדי להתקבל לקאנון, ושספר צריך להתלכד אל תוך תבנית רעיונית משמעותית אחידה כדי להיות ראוי. יהודית רותם נוטה לעתים אל הכיוון הזה, ויש מקומות בהם הציטוטים שלה, ממקורות יהודיים וחילונים כאחד, נראים כמנדנדים כמו התקשטות בתיאורי טבע מסולסלים. זה קוטע את קצב העלילה לחינם. אבל, כאמור, אט-אט, ברומן עדין, הכתוב כמעט בלחישה, עוברת יהודית רותם את גבולות הנוסחה והז'אנר ויוצרת טקסט עצמאי, שממריא מעבר לסכמות הכתיבה המנושה, מעבר לגבולות תבניות הרהורי החטא, מעבר לגבולות מקדש האקדמיה. היא מוותרת ונכנעת לאמיתי, לזה שאיננו ניתן לרדוקציה, ולכן מצליחה לגעת, לרגש.