חן חן למתחנפן

בתוכנית "סטודיו למשחק עם…" ששודרה לפני יומיים הסתמנה דרמה. השאלה האחרונה שנשאל האורח אד האריס היתה למי הקדיש את הסרט "פולוק". הוא ענה שלהורים שלו. רק להם?, הקשה המנחה המגולוון ג'יימס ליפטון. האריס הוריד את ראשו, נראה טרוד, המצלמה התמקדה בו, ולקח לו שניות ארוכות כנצח להרים את הראש ולהגיד שכן. כשהרים את הראש לא נראה מי שחווה איזו התפרצות רגשית, וזה שהפך את הסיטואציה לעוד יותר תמוהה. השתלשלות האירועים אחרי זה פתרה את התעלומה: בשאלון המפורסם, שאותו שאל ליפטון מגיבורו הצרפתי ברנאר פיבו, שפשף אד האריס את עין ימין, בשלב השאלות של התלמידים הוא כבר היה עם משקפיים - שום דרמה לא היתה שם, רק משבר עדשות מגע. אבל כמו שנפתרה תעלומה אחת נוצרה תעלומה חדשה: למה בתוכנית שהעריכה שלה לעתים כל כך אגרסיבית בחרו להשאיר דווקא את השתיקה המוטרדת של האריס? כל צופה בתוכנית יודע שדרמה – לא במובן הז'אנר התיאטרוני אלא במובן המושאל של המילה – היא לא חלק ממרכיבי התוכנית, ובאיזשהו אופן זה סוד הקסם שלה.

מאז 1994 התארחו אצל ג'יימס ליפטון ותלמידיו בסטודיו למשחק המיתולוגי (מהמוסדות שפמפמו ועדיין מפמפמים את שיטת סטניסלבסקי, או בקיצור "השיטה") יותר ממאה אנשי תיאטרון וקולנוע, רובם שחקנים. בכל פעם יושב מול ליפטון אורח אחר ומתוחקר על תולדות חייו. כחסיד "השיטה", שבקווים הכי גסים מבקשת מהשחקן לצאת למשימה המקצועית שמוטלת עליו מתוך חוויה אישית, מעניינים את ליפטון פרטים ביוגרפיים שלאו דווקא מקבלים דגש בראיונות יחצניים. בדרך כלל הם לא מסעירים במיוחד את הקהל הרחב (פרידת ההורים, למשל, היא נושא שליפטון אוהב לבחוש בו), לפעמים הם קצת מפתיעים (אד האריס, למשל, היה שחקן פוטבול מוכשר). כדקאן של בית ספר שמכשיר שחקנים, כותבים ובמאים, מתעניין ליפטון בפרטים טכניים כמו עד כמה אתה אוהב חזרות, האם עשית לתפקיד כזה או אחר תחקיר וכו'. גם במקרים האלה הדברים שנאמרים לא מרתקים במיוחד. השאלון של פיבו? אני בטוחה שבצרפתית גם השאלות וגם התשובות נשמעו יותר אנינות. באנגלית זה לא משהו.

מה שמייצר את כוח המשיכה של "סטודיו למשחק עם…" הוא הנינוחות שקיימת בה. בעולם שבו העיסוק בסלבז יצא מכל פרופורציות, מציג ליפטון חטטנות מינורית ומאוד מכווננת: הוא יפתיע בשם של מחזה שהאורחת הופיעה בו בגיל עשר ולא באיזו פרשיית מין עסיסית. האורחים לא מחויבים לקידום סרט מסוים או למסגרת זמן קצרצרה כחלק מסדרה של ראיונות ולא חוששים משלדים שייצאו מהארון. עם תלמידים שלא מהססים למחוא כפיים ומנחה שלא מפסיק להחניף להם, הם יכולים להתרווח בכיסא ולהירגע. התוצאה היא רגעים קטנים של קסם: כשוויל סמית מתבקש לשיר את השיר הראשון שלו כבר במילה השנייה הקהל, להפתעתו הגדולה של סמית, מצטרף אליו; כשיו גרנט נשאל שאלה על תלמידה הוא לא מהסס לסנוט ולשאול אם "השיטה" זה לא שיושבים יחד במעגל ובוכים. למרות שמדובר בשחקנים, בסוף התוכנית יש הרגשה שהם לא שיחקו דמות אלא היו הם עצמם. ככה אפשר לקבוע ששרון סטון היא יבשושית, ג'ין הקמן כבד ו-וויל סמית, איך לא, הוא סופר-מגניב.

אם בדרך כלל נחה לה "סטודיו למשחק עם…" כאופציה ראויה לצפייה אך לא מחייבת, היתה תוכנית אחת שהעבירה אותה לראש סדר העדיפויות: התוכנית עם הצוות של "הסימפסונים". הסימפסונים הם גם הדרך העיקרית להסביר את זחיחותו של ליפטון. אלה לא דורות של שחקנים שגידל ועשרות אייקונים שראיין שעושים אותו כל כך מבסוט מעצמו, אלא העובדה שזכה להיכנס לפרק בסדרה המופתית הזאת. זה היכל התהילה האמיתי.


* "סטודיו למשחק עם..." משודרת בערוץ 8 בימים ראשון-חמישי בשעה 22:00