פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שואת ילדי הגזזת

      ארי ליבסקר קורא לזכייני הערוץ השני לשדר את סרט התעודה החשוב "ילדי הגזזת", המטיח האשמות קשות בממסד הרפואי של שנות החמישים

      בפסטיבל הסרטים בחיפה, שהתקיים לאחרונה, הוקרן סרטם של דוד בלחסן ואשר נחמיאס "ילדי הגזזת". הסרט עסק במה שיוצריו מכנים "שואת עולי צפון אפריקה", אחד המחדלים החמורים והמושתקים ביותר שידעה מדינת ישראל מעודה. הסרט מגולל את סיפורם של 100 אלף ילדים, עולי צפון אפריקה, שנשלחו בתחילת שנות החמישים למחנות ריפוי, שם בוצע בהם ניסוי רפואי אשר במהלכו נחשפו לקרינה רדיואקטיבית במשך שעות ארוכות. בזמן שבארצות הברית ובשאר חלקי העולם המערבי חל איסור גורף על שימוש בקרני רנטגן לזמן ממושך, חיפש משרד הבריאות הפדרלי, שנאלץ להפסיק את המחקר בהשפעות קרני הלייזר על חולי הגזזת, מקום בו ניתן להמשיך את הניסוי באין מפריע. ישראל הצעירה והעניה היתה כתובת נוחה לביצוע ניסוי רחב היקף במחלת הגזזת עבור האמריקאים. המתווך הישראלי של העסקה היה חיים שיבא, מנכ"ל משרד הבריאות בשעתו. שיבא, שהתנגד לעליית יהודי מרוקו בתואנה שאלה עלולים להביא איתם נגיפים ומחלות מדבקות, תיאר את משימתו כ"מסע צלב למיגור נגע הגזזת".

      הגזזת היא מחלת עור פטרייתית שנפוצה אצל ילדים כמו תופעת הכינמת המוכרת לכולנו. המחלה נעלמת מאליה בגיל ההתבגרות המוקדם. בארצות מוצאם נהגו יהודי צפון אפריקה לרפא את הפצעים בעזרת חומץ ותרופות סבתא שונות. שיבא נסע לארצות הברית והצליח לגייס סכום של 300 מיליון לירות לטיפול בגזזת, סכום אסטרונומי בהתחשב בכך שכל תקציב משרד הבריאות מ-1948 עד 1958, שנות הטיפול המסיבי בגזזת, הסתכם בסכום הנושק ל-60 מיליון לירות.

      עם התבגרותם של חולי הגזזת החלו להופיע אצל חלקם צורות שונות של מחלת הסרטן. אצל אחרים הופיעו מחלות הקשורות לתפקוד מערכת העצבים. בהעדר מידע על התיקים הרפואיים של ילדי הגזזת התקשו הרופאים באבחון הדיאגנוזה הנכונה. היו שנחשדו בהתחזות, אחרים נשלחו לאשפוז בבתי חולים לחולי נפש. בשנת 1994 הוגשו לראשונה תביעות נזיקין על ידי מוקרני הגזזת בגין רשלנות רפואית. כל התביעות נדחו על הסף מפאת התיישנות ובשל הנימוק כי זה היה הטיפול המקובל בעולם באותן שנים. למרות פסיקת בית המשפט המחוזי גבר החשש אצל פרקליטות המדינה שמוקרני הגזזת יעתרו לבית המשפט העליון. בשל כך מיהרה הכנסת לחוקק את חוק הגזזת.

      מוקרני הגזזת חשבו שהנה סוף-סוף הם זוכים בהכרה מהמדינה, סבלם מקבל גושפנקה ממלכתית, ומדינת ישראל מודה באחריותה לרשלנות הרפואית. מאוחר יותר התברר להם כי חוק הגזזת הכניס אותם למיטת סדום. לא רק שהמדינה לא הודתה באשמה, אלא גם קבעה שלמעשה היא לא חייבת לפצותם. בסעיפים הקטנים של החוק נדרשו מוקרני הגזזת לחתום על ויתור לסעד משפטי כתנאי לקבלת הפיצוי. בהסתמך על דבר המחוקק פטר עצמו בית המשפט העליון מלהגיע לידי הכרעה ושלח את העותרים בחזרה אל החוק, לקבלת פיצויים זעומים על פי קריטריונים מחמירים של ועדות רפואיות מוטות. בוועדות, טוענים חולי הגזזת המופיעים בסרט, ישבו רופאים שבאו מתוך הממסד הרפואי שסירב להכיר בכך שמחלת הסרטן בה חלו נגרמה כתוצאה מטיפול לקוי. "אלו ועדות שנועדו לכיסוי תחת", אומר דוד דרעי, אחת הדמויות המרכזיות בסרט, שלקה בסרטן בראשו. "הרי אם הם יודו כי המחלה פרצה כתוצאה מהטיפול וההקרנות הנוראיות, ייחשב הדבר כהודאה באשמה ובמחדל שהם בעצמם ביצעו. זה כמו לתת לחתול לשמור על השמנת. למה לא ישב בועדה משקיף חיצוני שלא מטעם משרד הבריאות? הוועדה קבעה אחוזי נכות לפי קריטריונים של הביטוח הלאומי. מדובר בסכומי כסף זעומים ועלובים, כמה אלפי שקלים וזהו".

      בשנת 2001 התקיים כנס של מוקרני הגזזת בתל אביב, שבו תבעו תשובות ברורות מהממסד. בכנס השתתף פרופסור ברוך מודן ז"ל, שזמן קצר מאוחר יותר נודע כי מתנהלת נגדו ונגד אלי שחר, מנהל מכון הגזזת, חקירה משפטית בחשד למעילה בכספי המכון. בנוסף, פורסם כי פרופסור מודן מחזיק באמתחתו קובץ של אלפי תיקים סודיים ובו מידע חסוי על ילדי הגזזת. המידע הרפואי שנמצא בתיקים אלה, לו היה נמסר בזמנו, היה מביא לגילוי מוקדם של גידולים סרטניים אצל קורבנות ההקרנה ובכך מציל את חייהם. אך המדינה אינה מאפשרת את הגישה לפרוטוקולים של משרד הבריאות של אותן שנים, ואלה שמורים בגנזך המדינה. מדוע?

      הסרט מפנה אצבעה מאשימה לפוליטיקאים שאמורים לייצג את יוצאי צפון אפריקה ואף סחטו קולות אלקטורליים מ-100 אלף נפגעי הגזזת וממשפחותיהם. עמיר פרץ, שיזם את חוק הגזזת העקר, שפגע בסופו של דבר בחולי הגזזת יותר מאשר סייע להם, מופיע בסרט כמי שמופתע ומתרעם מול השאלות הנוקבות. הוא אומר: "אם יביאו לי איזה מסמך כלשהו שיוכיח כי נעשו ניסויים בבני אדם, אז אני אקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את הנושא הזה עד תום". פרץ מתפתל, מתחמק ומסרב לקחת אחריות, דבר שבסופו של דבר מוציא אותו די רע מכל הפרשה. בעניין הסתרת הפרוטוקולים מפנה הסרט אצבע מאשימה לא רק כלפי פרץ אלא גם כלפי ראשי תנועת ש"ס, שניהלו את משרד הבריאות בשעתו ועשו כל שביכולתם כדי להשתיק את הפרשה.

      הסרט מסתיים בכתובית הבאה: "שואת ילדי הגזזת גבתה יותר קורבנות מכל מלחמות ישראל ביחד. כל עוד לא תופרך האשמה החמורה כי בחסות אמריקאית בוצע ניסוי רפואי בילדי העולים, כל עוד הממסד הרפואי לא יחשוף את כל הידוע לו, פרשה זו תרבוץ לפתחה של מדינת ישראל לדיראון עולם".

      תחקיר מעמיק ויסודי שנעשה במשך חמש שנים והאשמות גורפות שכאלו, מן הראוי שיקבלו את החשיפה הראויה ואת הבמה המרכזית, הלא היא שעת הפריים בערוץ 2, ולא יישאר במחשכי אולמות הקולנוע של פסטיבל חיפה. הסדרה "רוח קדים" של הבמאי דוד בן-שיטרית, ששודרה בעבר בערוץ 2, הפכה כר לדיון ציבורי מהדהד. אם ישודר בשעת שיא, ייצור "ילדי הגזזת" רעידת אדמה.