זיבה לאומית

אקורד הסיום של עונת הקיץ בערוץ 2, שעמדה בסימן חגיגת העשור למי שהפכה לליבת התרבות הישראלית, היה ספיישל סיום העונה של "הכספת". להוציא האיום המשועשע אך הרציני להבהיל של דודו טופז – "עוד לא ראיתם כלום" - שלווה בפתיחת בקבוק שמפניה, ללמדכם שעדיין נותרו בישראל כאלה היודעים לחיות את הויטה בדולצ'יות הראויה להם, לא נרשמו אירועים חריגים. טוב, נו, אולי אחד – שיש בו כדי לסמל את ערוץ 2 של העשור האחרון כולו ושל הקיץ האחרון בפרט.

מדובר בפרק שהוקדש לשאלות הנכון/לא נכון בתורו של המתמודד אילן כהן. בשאלה תחת תחום הדעת "מוזיקה", נשאל כהן: "האם זו להקת הבליינים?", ורגע קצר לאחר מכן וכבר נכנסו אחר כבוד מאור כהן וכל הלהקה והתייצבו בפני שחקן הטריוויה, כגדילים במוזיאון השעווה. כהן בהה בהם משתומם, עיקם את חוטמו, משך בכתפו, עיווה את פניו, מלמל "אין לי מושג" הכרחי והימר, "נכון". חבורת המוזיקאים המושפלת והכנועה נתבקשה לנגן כמה תווים כדי לרענן את זכרונו של אילן, אך אפס, ללא הועיל. הוא נותר המום והלום כשהיה. "נכון", הוא אמר, "אין לי מושג. אבל נכון". ארז טל סימן למוזיקאים הישראלים לצאת, הם התאיידו בצייתנות והותירו מאחריהם ענן של בעתה ששום ספיישל תיקון עוונות לא ימחה לעולם.

אמנם זה המשחק, כבר נשפכה על העניין ליטרת המילים הנדרשת, ובכל זאת, נדמה כי האימפריה הכוחנית, שאינה יודעת גבולות, של ערוץ 2, הצליחה הקיץ לקבוע רף חדש של רדידות וזילות של עשיית ביבים, וחרף זאת, הרייטינג, טפו-טפו, ממש בשמים, והעם רואה את הקולות, שומע את הפרומואים ומהנהן "אמן", כמי שסובל ממוות מוחי.

בהינתן תמונת המצב הארעית הזאת, נשאלת השאלה, מדוע ישראלי, כל ישראלי שהוא, צופה כלל בערוץ 2? היכן נס המרד? היכן זעקות המחאה וכיבוי המסך ההמוני בהתאמה? מה סוד כוחו של שלטון המיצרים התרבותי הזה? הרי ברור לכל כי העם היושב בציון אינו מטומטם גמור וכי רף הביקורת שלו, גם אם נמוך מנמוך, עדיין מסוגל לנסוק מדי פעם מעל לערימת האשפה שמציב לו הערוץ ולהצביע בשלט. וברור גם כי האלטרנטיבות, גם אם מעטות מאוד, קיימות. ערוצים אחרים, טובים בהרבה, נמצאים על הסקאלה ובכל זאת וכו'.

כפתרון לדיון זה יש להעמיד שלוש מסקנות, שכמוהן כהסברים, גם אם מספקים רק בחלקם, לסיבה משומה אנשים בוחרים בערוץ 2, גם בעידן הרב ערוצי, הסופר דמוקרטי לכאורה. ראש וראשונה יש לראות את הרייטינג הגבוה שהשיג ערוץ 2, וביתר שאת הזכיינית קשת, בקיץ האחרון, כתוצאה של היעדר אלטרנטיבה תרבותית שעלותה שווה לכל נפש. בעידן בו כרטיס לקולנוע עולה 33 שקלים לגולגולת, כרטיס לתיאטרון או להופעה עולים פי שלושה או פי ארבעה מכך, שלא לדבר על בילוי באופרה, במועדון או במופע מחול - ניכר כי זירת הבידור הזמינה והזולה ביותר עבור הציבור היא ערוץ 2 והטלוויזיה.

במדינה בה שולש מספר העניים בטווח זמן קצרצר של 14 שנים בלבד, הדרך היחידה של הציבור המתקשה כלכלית ליהנות מבידור היא באמצעות צפייה בטלוויזיה. התחברות לכבלים וללוויינים היא לוקסוס של ממש עבור פלח אוכלוסייה נרחב, כך שההיצע האמיתי העומד בפני מסה (האם כבר ניתן להגדירה כקריטית?) זאת, הוא הבחירה בין שלושת הערוצים הגדולים בלבד. במדינה בה העוני הופך למאפיין הזהות הקולקטיבית העיקרי של ישראלים רבים, אין כל תמיהה בעובדה שהבידור הזול והמצועצע של ערוץ 2 מושל בכיפה וכי הרייטינג נוהג בהתאם.

סיבה נוספת לעניין היא אותו "מצב" אבסטרקטי, שאפילו דורון רוזנבלום כבר נואש מלהגדירו, שהפך את הישראלי הספון בחדריו, ממתין למבזק החדשות הבא, למנומנם, אדיש ופסיבי לחלוטין. חרדת הפיגועים, התאיינות העתיד, שחיטתה הכעורה של התקווה, מחיקתה של התוחלת, כל אלה גרמו לישראלי לאמץ מצב נפשי כנוע, פייסני, מושפל ונעדר כל כושר מאבק. מאוד בדומה למאור כהן והבליינים האומללים, גם הישראלי הצופה בטלוויזיה מתנהל בעולם מכוח האינרציה, ממתין לגאולה – שלא תבוא – ובינתיים מעביר את הזמן, פשוטו כמשמעו, בציפייה למותו, ואולי גרוע מזה: להמשך חייו. החיים האלה. ערוץ 2 הפך זה מכבר לשומר המסך הלאומי ובעידן בו צעידה לקלפי כדי לקבוע את זהות ראש המועצה המקומית הפכה למטלה עבדקנית ומעיקה, החלפת ערוץ, שינוי הרגל צריכה תרבותי נפשי, הוא מהלך רגשי שהישראלי לא מסוגל לו. אם כך, בוהים, הוזים מול ערוץ 2. זומבים תרבותיים.

והסיבה השלישית לתופעת התעצמותו הגואה של ערוץ 2 בהתאמה לצניחה באיכות התוכניות שהוא מגיש לצופים היא שהישראלי הכלוא בדל"ת חרדותיו ומהומותיו הפרטיות אינו מסוגל לראות אל מעבר לחדריו, להוציא את הראש אל מחוץ לחלון ולראות ישראל אחרת. צפייה בערוץ 2 כמוה כניסוח יומיומי, חוזר על עצמו, של הגדרת הישראלי את עצמו כישראלי. כלומר – הצופה בערוץ 2 שומר על קשר לא רק עם ישראליותו כפי שהיא מתבטאת בציפיות הממשל ממנו (לשם כך הוא שותה בצמא את החדשות), אלא גם עם ישראליות החולין שלו. הישראליות שמבקשת להכריע בסמוך למכונת הקפה מי טוב יותר, רודריגו או יואב; הישראליות שהדרך היחידה שלה להימלט מעוד דיאלוג מדכדך תחת הכותרת "מה יהיה?", צופה בערוץ 2 כדי לדבר על מה שהיה – כדי לקיים את עצמה במרחב היחיד האפשרי כרגע בישראל: ואקום רגשי, מוות מוחי. "ראית אתמול בערב את שי גבסו? איזה מאמי". גם זה סוג של חיים, גם זו תקשורת בינאישית.

צפייה בערוץ 2, כמו שיחה על מזג האוויר, הפכה לקרקע החולין הישראלית החדשה – למקרבת הלבבות המלאכותית החדשה, לסיסמת הכניסה לאותה ישראל של שנות האלפיים, זו שמוחקת את עצמה מול ערוץ 2, שכן אם תביט במראה, תיאלץ להתאבד, או גרוע מזה: לחיות, או גרוע מכל: להחליף ערוץ.