תנו להם חצי שעה מזמנכם

שמעתי השבוע איזה דיסק של להקה. חשבתי לעצמי שהם נשמעים כמו הסטרוקס. היי, בעצם הם היו הסטרוקס. חשבתי לעצמי, איזה אחלה להקה. קראתי כל מיני ביקורות רעות על אלבום השיבה שלהם, שהתמצו בערך בשתי אופציות: א. זה אלבום ממוחזר לחלוטין, אותו סאונד, אותם שירים. ב. זה אלבום גרוע עם חרא של שירים. אני נוטה לא להסכים.

כי “Room On Fire" הוא אלבום עמוק יותר מאותו "איז דיס איט" הסוניק-מיתולוגי. הוא לא כזה להיטי, אבל זה לא אומר שהוא ראוי פחות. הוא לא כזה מהפכני, אבל הוא אינו מספק פחות. הוא לא מתרצה תוך שנייה, מעביר את הסחורה בחצי רגע, אבל הוא גם לא אלבום כבד במיוחד, או כזה שמצריך מדיטציה מפוקסת טרם ההאזנה. הוא פשוט דורש כמה דקות מזמנכם.

ראשית, הסטרוקס שכללו את הסאונד שלהם. בהתחלה הם עבדו על השירים עם מפיק טראוויס, נייג'ל גודריץ', אבל החליטו לזנוח אותו בשלב מוקדם ולחזור למפיקם הקודם, גורדון רפאל, שהרים גם הרים את העסק הקודם. הצליל שאסף הפעם רפאל נשמע מצד אחד יותר צלול, ומצד שני אטום כמעט עד כדי מונו. לאורך השירים (מעט פחות גרוביים, בכללם) מפוזרים ביטים אלקטרוניים כתוספי מזון למערכת התופים של פבריציו מוראטי – אבל בצורה שהיא הכי לא הקלישאה הרטובה - בתקתוקים פריכים ברקע, שרק מדגדגים ומעשירים את האוזן. ישנו גם מעין תיבול מוגבל של אווירת סינתי (בגיטרות). לא יותר מדי, רק תנודת ראש קלה לעבר העולם המוזיקלי החיצוני שגועש בשנתיים שעברו מאז שהם כבשו את העולם.

ואז כבר אם כבר - האפשר לצפות לעוד פריצות דרך מוזיקליות מצד הסטרוקס, או שמא הם יוסיפו להתחפר בתוך עצמם עמוק לתוך הקריירה? נדמה לי שיוסיפו. מחזור או לא, זאת הלהקה וזהו הסאונד שלה. אי נכונות להמציא את עצמך מחדש פעם בשנה וחצי זה משהו די מבורך, ובמקום זאת נדמה שהסטרוקס מעדיפים לשדרג את הצליל המובנה שלהם. להגיח באלבום הזה לכיוונים של סול, רגאיי וניו ווייב, ולהצליח לגרום לזה להישמע (לשם שינוי) לא אקלקטי וכן שלם.

הם גם לא מגיבים, תודה לאל, לטירוף התקשורת שדרס אותם, באיזה דרך רדיוהדית של השתבללות ומיזנטרופיה מקושקשת (עיין ערך להעיף את גודריץ'). במקום זה ג'וליאן קאזבלנקס פשוט לא מחליף בגדים במשך שבועות ושותה הרבה יותר מדי. בכלל, הוא איש די סבודי. הוא גם מוסיף לכתוב שירי פופ נהדרים של שלוש דקות, שהכי בנונשלנט לובשים מבנים הכי לא סטנדרטיים. הטקסטים (המצוינים) שלו רחוקים מלהתנחמד בצורה שעשו זאת בפעם שעברה, ומסבירים שיש שני צדדים למטבע (אחד מהם הוא פלי): והפעם העניין הוא בתחושה מבאסת ומעוררת הזדהות על אנשים בגיל הזה בניו יורק, וכל הקטע של ההתמודדות עם הסליז והבקרים.

" I wanna be forgotten", שר קאזבלנקס בשורה הראשונה של הסיפתח המדהים של האלבום הזה. “Did they offend us and they want it to sound new?”, הוא שואל. בשיר אחר מבקש ג'וליאן "Don’t sing along". אין לו מצב רוח משהו. הוא מצריד את עצמו הרבה יותר, חמוש כמובן באותו אפקט שמולבש עליו, וממשיך לייצר מערך מושלם של איזונים ובלמים על הקול הכל כך מעולה שלו.

מעבר להשפעות המובנות מטלוויז'ן והוולווט אנדרגראונד ("יש כמה ליינים של בס באלבום הקודם שהם מאה אחוז גנובים מהקיור. פחדנו לשים אותם בתקליט, כי חשבנו שיתפסו אותנו", אמר הגיטריסט ניק ולנסי ל"רולינג סטון"), ומהעובדה שכן, הם מצליחים לרקוח מסך כל זה שירים מקוריים וקליטים, יש את העניין שהסטרוקס היא פשוט להקה חכמה. היא כל הזמן רוצה לשחק, כל הזמן מעוניינת חצי להתחכם – אם זה במעברי האקורדים, בסיומים הפתאומיים, בצליל – אבל עושה את זה באופן שוטף, סוחף ולא מעייף. זהו אלבום-חצי-שעה מעולה, אחד הטובים של השנה בבירור, ומי שלא יתעקש להתאכזב צפוי ליהנות. המלצת טעימה: "Under Control" – אחד הטובים בקריירה הקצרה שלהם.