הקצב

טרנטינו פוגש אותנו אחרי שש שנות הפסקה כבמאי היחיד עלי אדמות שאסור לו בשום אופן לעשות סרט טרנטינואי. קוונטין טעם מן התרופה של עצמו וסובל כבר שנים ממנת יתר של מעתיקנים. צדק פואטי, אם תרצו, לחובב המחוות הכי נמרץ בשכונה.

הפתרון שלו הוא "להרוג את ביל", בו הוא בורח ממה שהביא אותו עד הלום, וזה, בראש ובראשונה, פטפטת. הוא מארגן לנו ערבוביה של סרטי קונג פו וסמוראים עם מבחר מעדני סבנטיז, נעלי התעמלות ודגני בוקר למעלה, שייתכן שאיש חוץ ממנו לא יכול היה לקמבן בחינניות שכזו. נדמה לי שרק טרנטינו מסוגל להלביש את אומה טורמן בחליפת הטרנינג הצהובה המפורסמת של ברוס לי ולצאת מזה מלך.

באווירת "מה אם צ'רלי היה מזיין את המלאכיות" אנו פוגשים את אומה טורמן, לוסי לו, ויויקה א. פוקס, דאריל האנה, וככה על הדרך גם את מייקל מדסן, המשמשים כולם כמתנקשים תחת שרביטו של ביל, שאת זיו פניו איננו זוכים לראות. ביום חתונתה (אני בטוחה שעוד נזכה להסבר מפתיע לעניין החתונה בחלק השני) בוגדים בה חבריה של אומה ההריונית, ששמה האמיתי חסוי (אבל אנחנו יכולים לקרוא לה בלאק ממבה) ומחסלים אותה ואת אורחיה. היא מתעוררת ארבע שנים מאוחר יותר בבית החולים, ללא תינוק בבטן, עם לוחית בראש ובלי יותר מדי מצב רוח טוב. הגיע הרגע טו קיל ביל, אבל קודם צריך לטפל גם בשאר החבר'ה. אכן, כפי שבוודאי שמעתם, מדובר בסרט מגניב מאוד.

אני הגעתי לסרט מוכנה לשני דברים: אלימות גרפית שכמותה עוד לא נראתה ועיצוב ויזואלי מושלם. כך אמרו כולם, כך כתבו כולם. אבל כנראה שבאתי מוכנה מדי. הסרט באמת מאוד אלים, אבל מכיוון שמדובר באלימות בי-מוביאית ולא באלימות ריאליסטית, האימפקט אינו משתק ואינו מטריד, כך שכל מי שלא רגיש יותר מדי יוכל ליהנות מההומור המוצלח מאחורי זרנוקי הדם המושפרצים מגופותיהן של הדמויות השונות. יש רגעים בהם שובר טרנטינו את רצף ההרג המשועשע ומעמת אותנו עם מציאות כלשהי, האורבת מאחורי יקומו החלופי של הסרט, כמו למשל בתה הקטנה של אחת הדמויות הצופה בבלאק ממבה מחסלת את אמה.

את סצינת השירותים הידועה מ"כלבי אשמורת", בה השורה התחתונה היא ש"הפרטים מוכרים את הסיפור", תמיד ראיתי כשיעור על חשבון הבית מטרנטינו, גאון אסתטי בעל חזון עיצובי מפעים, למעצבים אמנותיים ברחבי העולם. דווקא הפעם, במיוחד עם כל הבאז סביב הסטייל המושקע של "ביל", התאכזבתי. אותי קל מאוד לקנות בכל הספורטי שיק, וכך אכן קרה, אבל מתוך הפילמוגרפיה של טרנטינו מדובר לטעמי דווקא בסרט הכי פחות מגובש ויזואלית. למרות כמה הברקות מדהימות הרגשתי ש"ביל" אינו מסוגל להשתוות לשלמות האסתטית של, נאמר, "ספרות זולה". אני חושבת שזרוע עיצובית נטויה יותר יכלה לסייע לנו ליהנות פי כמה וכמה מהשוטטות במבוך הז'אנרים הסבוך שהוא "קיל ביל".

טרנטינו הוא יוצר אמריקאי מובהק. כל סרטיו זועקים "ארצות הברית" בגאווה, ולי עצמי מאוד כיף עם זה. איכשהו, דווקא "קיל ביל", שהוא כולו מחווה אוהבת לקולנוע של המזרח, מבליט את המגמה הזו אף יותר מקודמיו. כשממבה מגיעה ליפן, המגושמות האמריקאית שלה מביסה את האיפוק של המקומיים במשחק שלהם. דווקא היא תנצח בקרבות הסמוראים, גם אם תיאלץ להתמודד עם כמאה יפנים אסלים. היא רואה משהו שמוצא חן בעיניה, מאמצת אותו, והביצוע הלא מדויק שלה מביס דורות של התמדה ומסורת. נדמה לי שכך רואה טרנטינו את עצמו. גם כשלוסי לו, כראש המאפיה היפנית, מעוניינת להשפיט את חברי מועצת היאקוזה, היא פונה אליהם באנגלית ולא ביפנית. שלא יתחצפו.

למרות שהסרט מאוד מלהיב, עדיין קשה לפרגן לו עד הסוף. ישנו כמובן הסיפור הסקנדליסטי של קריעת הסרט לשתי מכונות מזומנים משומנות היטב מטעמים שאפילו לא מנסים להתחזות לאמנותיים. זה מאוד מרגיז, ולכן עמוק בלב אני מאוד שמחה ש"מת לצעוק 3" עשה למירמקס וטרנטינו בושות ברשימת שוברי הקופות, והכניס בוויקאנד אחד סכום דומה לזה ש"ביל" הכניס בשלושה. למרבה הצער מירמקס בוחשים באיזה אופן גם ב"מת לצעוק". מעבר לעניין הזה, "ביל" סובל גם מכמה בדיחות לא מצחיקות, ואחוז ניכר של שורות דיאלוג (ואין הרבה כאלה) די מבאסות. נתונים מפתיעים לסרט של טרנטינו. אבל נו, צרות של עשירים.