שומר נפשו ירחק

בשורת הפוליטלקי קורקט, שאמורה לגונן על מיעוטים וקבוצות חלשות, נוטה בקלות להפוך לניו ספיק האורווליאני. הציווי לדבר נכון-פוליטית מגיע אד אבסורדום, ומפיל פעם בפעם את דובריו המודעים בין כסאותיהם המעוצבים. אצל אורוול ב"1984" מלחמה היא שלום. גם בישראל 2003 המשוואה הזו עומדת איתן. כשראש הממשלה, גנרל כיבוש ידוע, מדבר ברגשה על הכיבוש המשחית, בעודו שולח בששון עוד חיילים לעזה, אפשר להיות בטוחים שהניו ספיק משגשג במחוזותינו. אך את מירב השפעת הפוליטיקלי קורקט תגלו לא בכנסת אלא דווקא באוניברסיטה הקרובה למקום מגוריכם.

הכרחי שנוכל ללמוד באוניברסיטה בה המרצים לא משבצים את דבריהם בניבים שונאי נשים ומיעוטים. במובן זה הפוליטקלי קורקט עשה את שלו, ופרופסורים רבים אכן נזהרים בלשונם. אבל בהקצנתו, הפוליטקלי קורקט הופך לקריטריון מרשיע כנגד כל דיבור שהוא לא לפי הספר. באוניברסיטאות רבות בארה"ב הפוליטקלי קורקט מתפקד לא אחת כמסווה חדש לשמרנות חברתית מוכרת. וכך, למרות הכוונות הטובות, הפוליטקלי קורקט הוא מבנה של כוח ואינו שם נרדף לפלורליזם. כמו בכל אידיאולוגיה, גם כאן יש קורבנות.

ברומן המעולה "חרפה" של ג.מ.קוטזי, זוכה פרס נובל לספרות, מתואר מרצה שמאבד את משרתו ואת כל חייו כי לא השכיל להתאים את עצמו לסדרים החדשים ולדיבור האחר של דרום אפריקה לאחר האפרטהייד. באופן טורד מתגלה לקוראים עד כמה מדובר בסוגיה סבוכה שאינה מוגבלת רק לגבולות הקמפוס. גם גיבור הסרט "הכתם האנושי" הוא מרצה שמתקשה לעמוד בבשורת הפוליטקלי קורקט. אך איזה הבדל יש בין גיבורו חדור ההרס העצמי והכבוד הישן של קוטזי לבין דמות המרצה הנבובה ב"הכתם האנושי".

בתחילת הסרט הפרופסור הליברלי (אנתוני הופקינס) מוקע כגזען על לא עוול בכפו, מתקומם ומוצא עצמו מודר מהיכלי הידע שהוא עצמו סייע בהקמתם. אלה הן 15 הדקות הפותחות והן בעלות פוטנציאל מרתק. אך 15 הדקות מתחלפות בדקות רבות וארוכות של סרט מופרך ויומרני. מה שהחל כביקורת על דורסנותו של הפוליטקלי קורקט הופך למעיין משל תמוה על מיעוטים באמריקה עם רמזים פסיכולוגיסטיים, ובעיקר לרומן לא משכנע בין אנתוני הופקינס לניקול קידמן, שמפגינה פרמננט משובח ודיקציה של מלצרית דרומית. הפרופסור, כך נרמז, נושא עמו סוד אפל שכל חייו מתנהלים בצלו. האמת, נו מילא. הסוד מתגלה באמצע הסרט והפואנטה מודבקת באופן כה חובבני לסיפור, עד שמרגע הגילוי ועד תום הסרט אנו מדרדרים בלוויית הגיבורים במדרון חלקלק רצוף תאונות דרמטיות. להם לפחות שילמו על הנסיעה. "הכתם האנושי" מתעקש לעסוק ב"נושאים הגדולים": אהבה, מוות, כוח וזהות אישית, מוסיף אזכורים פופולריים מהמיתולוגיה היוונית, אך הופך הכל לעיסה משמימה ויומרנית מאין כמוה.


לא ברור מה גרם לניקול קידמן ואנתוני הופקינס להתבזות במשל המוסרי המופרך הזה. אין ספק שמדובר באחד הסרטים הגרועים ביותר שמציגים עכשיו בבתי הקולנוע, מהסוג שאפילו בהולמרק יתביישו להציגו כדרמה אנושית. קרוב לוודאי שצפייה בדמויות הלוקות בהתקפים שונים למולכם תותיר אתכם אדישים ומהרהרים על מה ולמה בזבזתם ערב כה נעים. אם חשקתם בדיון בנושא פוליטקלי קורקט או סתם בעלילה סבירה, זהו לא הסרט בשבילכם. על פניו מדובר בסרט אוסקרים קלאסי (התסריט הוא עיבוד לרומן של פיליפ רות), אך אין בו דבר הראוי לצפייה, מלבד הפרמננט החינני של ניקול קידמן.