שולחים ידיים

במופע של להקת המחול ענת דניאלי לא תמצאו תפאורה גרנדיוזית ובמה מפוארת. גם הרקדנים עצמם לא עושים את הבלתי אפשרי, אבל הריקוד שלהם רגיש ונוגע, בדיוק באותה נקודה שלפעמים כל כך בקלות מתמסמסת והולכת לאיבוד.

כמה שורות של כסאות פלסטיק שחורים מסודרים על הבמה עצמה ב"לוותר על קלינט", המופע של להקת המחול ענת דניאלי. המופע הועלה כבר במסגרת "הרמת מסך - חשיפה בינלאומית" בדצמבר האחרון, והוא מועלה מחדש בימים אלה בבית ציוני אמריקה. אני לא בטוחה באשר לסידורי הישיבה על במת בית ציוני אמריקה, אבל הבחירה להציג את המחול הזה על במה שממדיה מצומצמים היא כמובן לא סתמית.

מדובר במופע מאוד אינטימי, המנסה לתאר יחסים בין-אישיים בעזרת שישה משתתפים (ענת דניאלי, יעל וונציה, רוני ליבנה, אודליה קופרברג, בנימין יגנדורף ומאיר פריד), הרוקדים על הבמה בהרכבים משתנים. כשהם לא רוקדים הם יושבים על כסאות עץ בקצות הבמה, מתבוננים בחבריהם הרוקדים ואף מחליפים מילה או שתיים, כאילו אין במה וכאילו אנחנו לא שם, פולשים לתוך שיחתם האינטימית. ובאמת שיחה, מילים ושפה הם המושגים שעומדים במרכזו של המחול הזה, התוהה מחדש על יכולתו של הגוף לדבר בתנועה, להביע, לנהל שיחה - כנגד הדיבור הוורבלי.

האמנויות, על צורותיהן השונות, מרבות לבחון את גבולות השפה ואת יחסן למילה. גם המחול עושה זאת, בכליו הייחודיים. בדפדוף חוזר בתוכניה של "הרמת מסך" אני קוראת על סדרת מפגשים על מחול שהתקיימה במהלך האירוע תחת הכותרת: "דיבור הוא ריקוד, ריקוד הוא דיבור" - משפט שכמו נכתב במיוחד למופע שיצרה דניאלי.

אז כאמור לא מדובר בשואו ענק. להפך - יש פה ניסיון לקחת דווקא את הפשוט, את התנועה הקטנה, היומיומית כמעט, ולהראות את כוחה, את חלקה בנשיאת תהליכים רגשיים. להזכיר בגאווה שהגוף אומר הכל ולתהות מחדש על הקשר בינו ובין הנפש. בעולם שבו מדברים כל כך הרבה ולא אומרים דבר, בעולם שבו המילה עשויה להסתיר יותר מאשר לגלות, "לוותר על קלינט" מזכיר לנו את עושרו של הגוף הנע, את יכולתו להביע באמצעות יד מונחת על ראש קשת רחבה של רגשות ויחסים. התנועה, בניגוד למילים, לא מזייפת. בטח לא כשהיא נמסרת בצורה כל כך נקייה ומדויקת.


* המופע "לוותר על קלינט" יועלה בבית ציוני אמריקה בתל אביב ביום שלישי (6 במרץ) בשעות 19:30 ו-21:00.