פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האשכנזים החדשים

      עידו הררי סבור שגם המזרחים צריכים לשמוח בעניין המחודש שמגלים האשכנזים בתרבותם

      האשכנזים החדשים, נכתב ב"מעריב" לפני כחודש, "אינם מתביישים ביידיש, מחפשים את הצ'ולנט ואת הרגל הקרושה, תרים אחר שרידים אחרונים מקהילת הסבא והסבתא, והאמת? גם לא מוכנים לשאת באשמת החטא הקדמון כלפי העולים מצפון אפריקה". הרבה גבות מחוברות הורמו אל מול הדברים, שנדמים כהתעוררותם המאוחרת של האשכנזים בארץ. עיקר התגובות היה תמיהה: מה בצע מצאו האשכנזים לנעוץ חוטמם הגבנוני אל תוך הקלחת הרב-תרבותית, שזה זמן רב מעלה אדים עדתיים מתחת לאפם? חסר להם משהו?

      איריס מזרחי, לדוגמה, כתבה ב"נענע": "גלגל"צ בידיים שלכם, גל"צ גם כן (למעט פה ושם עלי תאנה מוסכמים מראש), הטלוויזיה החינוכית שלכם, ערוץ שמונה שלכם, מוספי התרבות והספרות ברדיו בעיתונים ובטלוויזיה שלכם, הוצאות הספרים שלכם, אוצרי האמנות במוזיאונים שלכם, הזמרים הכי מושמעים - אפילו ברשת ג' מתאימים יותר להגדרות שלכם, פרס ישראל שלכם בגדול...". היא סיכמה בכך את הרוח המרכזית של התגובות, שעיקרן משהו בנוסח: "אחרי כל כך הרבה שנים שגזלתם את התרבות מהמזרחים, את הקרקע מהערבים ואת הילדים מהתימנים, אתם עוד מעיזים להתלונן?".

      גם התגובות המפרגנות – למשל דבריו של קובי אוז במוסף "סופשבוע" – בירכו על ההתעוררות האשכנזית בעיקר מתוך תקווה שאחרי שהאשכנזים ירגישו בנוח עם הזהות של עצמם, הם יפסיקו להתעסק בדיכוי זהויות של אחרים. נדמה שהגישה הרווחת בכל קשת התגובות, למן הנרגנת ביותר למפרגנת ביותר, היתה "ההתעוררות האשכנזית בצל המזרחיות" או משהו דומה. ולא היא. הדברים האלה רחוקים מהדיון האמיתי. לכן נראה לי שיותר מכל, צריך להבהיר על מה בעצם נסוב הדיון, מה ההקשר של ההתעוררות האשכנזית, מה חשוב ומה טפל בדיון סביבה ולמה האחרונים שצריכים להרגיש מאוימים ממנה הם המזרחים.

      הדיון סביב הזהות האשכנזית הוא דיון פוליטי-תרבותי. לא מדובר כאן בנוסטלגיה לעיירה, לניחוחות הנפטלין של בית סבתא או לרטט הרגל הקרושה בערב שבת. כל העניינים האלה מקנים לדיון פן אנקדוטלי שעיתונים אוהבים, אבל בעצם מונעים ממנו להתקיים. ההתעוררות האשכנזית היא ניסיון להחזיר אל פני השטח דברים ששוקעו מתחתיהם במשך עשרות שנים, חלקם עם תחילת הציונות וה"עבריות" ורובם אחרי השואה והקמת מדינת ישראל.

      עד לשואה ולהקמת המדינה, היו בקרב היהודים באירופה מגוון של זרמים תרבותיים: קומוניסטים, בונדיסטים, ציונים חילונים וציונים דתיים ובעיקר מיליוני חרדים לא-ציונים. הציונים, מטבע הדברים, התרכזו בפלשתינה. והם לא היו רוב. האחרים נשארו ברובם באירופה או היגרו לאמריקה. השואה הביאה לשינוי היחס הכמותי בין היהודים הציונים ללא-ציונים, ויותר מכך, לשינוי היחס כלפי התרבות היהודית האירופאית, שמנקודת מבט ציונית כונתה "גלותית". בעיני הציונים, השואה הוכיחה את צדקת דרכם. מעכשיו כל דבר שהזכיר את הגלות הבזויה, את ה"צאן לטבח", נדון להיעטף בגליונות ישנים של "פורווערטס" ולהישלח לשנים ארוכות בבוידעם. כאילו לא היה די בשואה הפיזית של יהודי אשכנז, הוציאו הציונים – אשכנזים בעצמם - גזר דין מוות על התרבות האשכנזית.

      כל זה קרה עוד לפני שהגיע לארץ העולה המרוקאי הראשון. כאשר הובאו לכאן יהודי המזרח, הממסד הציוני בעצם יישם עליהם את טכניקת מחיקת הזהות שניסה קודם על תרבותו-שלו. העניין הוא – וכאן טעותם של איריס מזרחי ואחרים – שמכיוון שהממסד הציוני היה אשכנזי, העולים למדו לזהות את התרבות הציונית עם התרבות האשכנזית. וזה לא מפתיע; וכי הכירו בכלל תרבות אשכנזית אחרת? כבר הדור הראשון של ילידי הארץ האשכנזים לא הכיר אותה. גם אני, אגב, לא יודע הרבה יותר מהם. אבל להבדיל מהם, אני כבר לא כבול בתפיסות שגרמו לכל זה להראות בזוי. אני רוצה לדעת.

      וזו הנקודה שבה ההתעוררות האשכנזית קשורה בהתעוררות המזרחית שקדמה לה: אלה גם אלה החליטו בשלב מסוים לנער מעצמם את המעטה הדק של הזהות היהודית-ציונית, שמערכת הח?יב?רו?ת של המדינה העברית כפתה על כל מי שחפץ להימנות על אזרחיה. כל קשר אחר בין התופעות – קשר של ריאקציה, התגוננות או סתם קנאה – נמצא בעיקר בעיני הקושר.

      למזרחים יש טענות רבות וצודקות כלפי האשכנזים. הרי הם היו אלו שהמציאו את כור ההיתוך. הציונות היא המצאה אשכנזית וכך גם ייבוא ועברות התרבות האירופית. החילון הוא המצאה אשכנזית, עיבוד יהודי לתהליך האירופי. הקיבוצים הם המצאה אשכנזית, ואיתם ההשתלטות על אדמות. המלחמה עם הערבים היא המצאה אשכנזית, ולכן גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני רשום במובן מסוים על שמם.

      כל זה נכון, בדרגות שונות של חריפות. אבל אלה בדיוק הדברים שנגדם יוצאים האשכנזים החדשים. הם באים ואומרים: אנחנו לא רצינו בזה. אנחנו נולדנו לתוך זה. וכדי שזה יקרה, שילמו ההורים שלנו וההורים שלהם, ושלהם, מחיר יקר שאנחנו פורעים עד היום, ובריבית שרק תלך ותגבה אם לא נדע לעצור. המחיר היה ויתור מרצון על זהות תרבותית מורכבת ועשירה. ואנחנו רוצים אותה בחזרה.

      בתרבות הפוליטית האשכנזית, זו שלפני השואה והקמת המדינה, יש לפחות שתי אופציות אלטרנטיביות לקיום יהודי. אחת מהן היא האופציה הבונדיסטית: מפלגת הבונד היתה מפלגה שנוסדה במזרח אירופה בסוף המאה ה-19 והגיעה לשיאה בראשית המאה ה-20. רעיונותיה המרכזיים היו שילוב בין סוציאליזם ומאבק מעמדי לבין זהות תרבותית יהודית שהתבטאה בין היתר בשימוש בשפת היידיש בפרסומיה ובתביעה למתן אוטונמיה תרבותית ליהודים בארצות פעולתה. השילוב בין סוציאליזם אוניברסלי לזהות תרבותית יהודית הוא רב השראה, ובישראל 2003 יש לנו הרבה מה ללמוד ממנו. אופציה נוספת, שבישראל של היום נחשבת כמעט בזויה, היא האופציה החרדית. הערכים עליהם מושתתת החברה החרדית – למשל, ערכי הלמדנות והערבות ההדדית – בשילוב עם גישה אנטי-כוחנית שמעדיפה את הספר על פני הרובה ועם שמירה קנאית על זהות תרבותית ייחודית, הם כולם דברים שעדיפים בעיניי על ההוויה הישראלית הממוצעת. היחס שתרבות אשכנז זכתה לו מצד הממסד הציוני גרם לכך שאופציה אחת בכלל אינה מוכרת, והשניה מוצגת