משוריינות

שתי דקות לפני תחילת העונה השישית של "מבט נשי" נאלצתי לצפות בפרסומת המבחילה שבה יורדת בלונדינית מהגיהנום לאיזו ג'בטה בשרנית. סמיכותה של הפרסומת לאחת התוכניות היחידות בטלוויזיה הישראלית המסוגלת להתהדר בתואר "פמיניסטית" עוררה בי חלחלה קלה, אבל מה לא עושים כדי לשמן את גלגלי המהפכה.

יוצרות "מבט נשי" מסרבות להיות פריט תקשורתי מתנשא המגיע לבתיהן של נשות רמת-אביב בלבד, כדוגמת הביטאון הפמיניסטי האזוטרי "נגה": העונה הן ישימו אצבע חזקה ועקשנית על הדופק הישראלי החולה וידונו בנושאים כמו עוני ופיטורי נשים, התקשחות צה"ל כלפי שיתוף נשים בשורותיו, ביטול הוועדה לקידום נשים בכנסת ושאר מרעין בישין מבית היוצר של ביבי.

ימים ספורים לאחר הבחירות לרשויות המקומיות הוקדשה התוכנית הראשונה לייצוג נשים בפוליטיקה המקומית. בילי מוסקונה-לרמן, מראיינת סקרנית אך קופצנית משהו, אירחה באולפן ארבע נשים שבחרו לטבול רגליהן ברפש העירוני: יעל גרמן, ראש עיריית הרצליה זו קדנציה שניה; לאה מלול, יו"ר סניף שינוי מאשקלון; בת-חן שלזינגר, בת 17 מגוש עציון; ומיכל יודין, מנכ"לית עמותת כ"ן המקדמת נשים בפוליטיקה.

הידעתן? השנה התמודדו למועצות המקומיות בישראל 2,655 נשים, לעומת כ-700 לפני חמש שנים. אך אל תתנו לנתונים הסטטיסטיים לסנוור את עיניכן: הפוליטיקה הישראלית היא מגרש משחקים כל-גברי, הפתוח אך ורק לנשים שיכולות להרשות זאת לעצמן כלכלית ומשפחתית (בעל תומך הוא מצרך רצוי ביציע, שלא לדבר על ספסל המאמן).

כל הנשים הפונות לפוליטיקה שאפתניות מספיק כדי להגיע רחוק, אבל המשתתפות בפאנל התייחסו לעובדה שנשים פורשות מהמירוץ בשל לא מעט אלימות המופנית כלפיהן מצד המערכת הפוליטית. מעניין לציין שנשים כדוגמת גרמן או מלול, שבאו מתחום החינוך וההוראה, זכו ליחס מזלזל במיוחד על רקע זה: שהלא איזה מקצוע עלוב ומבוזה בישראל דהיום יותר מחינוך, הנחשב לתחום "נשי"? אצל גרמן העניינים עבדו הפוך: במקום מרינה ומגדלים, היא השכילה לבנות סביבה כוח פמיניסטי, שעליו יכלה להישען בבחירות הנוכחיות. למרבה הצער, הבשורה שרק נשים מסוגלות לעזור לנשים ולהתייחס אליהן בכובד ראש כאל נכס אלקטורלי לא חדרה את אפודי הפוליטיקה הארצית, שמתעלפת מחמדה בכל פעם שהיא רואה גנרל בדימוס מול העיניים. אך באירופה, אומרת מיכל יודין, כבר גילו שמשתלם להתחשב בנשים: שם קיימת חקיקה שמאפשרת עידוד כספי למפלגות המשתפות יותר נשים בשורותיהן, שנאמר – פלאי השיריון. חקיקה כזו תאפשר את חלומה הרטוב של כל פמיניסטית ליברלית – סדר עדיפויות "נשי" שמטפל קודם כל בחינוך וברווחה ורק אחר כך ברכישת כלי נשק.

בחלקה השני של "מבט נשי" שתי פינות קבועות: "סדר יום" - פינה המציגה בכל פעם אשה עובדת מאזורים שונים בארץ, ו"ז'אן ד'ארק" – פינה המוקדשת לבעיות מתחום המשפט. הפעם ייצגה את הלוחמות יפעת ביטון, משפטנית מעמותת "איתך" (צדק חברתי למען נשים חלשות). ביטון הנמרצת קיבלה זמן מסך מועט מדי כדי להסביר מהר מדי שחוק ההסדרים פוגע קשה באמהות חד הוריות (אז מה עוד חדש?): אם עד היום היו אמהות חד הוריות פטורות ממבחן תעסוקה עד שהילד בן 7, כיום הן כבר חייבות לצאת לעבוד כשהילד בן שנתיים.

יש משהו נעים ב"מבט נשי", נעימות שנובעת בלי ספק מאג'נדה מכוונת היטב מצידן של העוסקות במלאכה: האמונה ששיח נשים צריך להיות מבוסס על האזנה לזולת ועל דיון שאינו משתיק את בת שיחך. זו צורת דיון שזרה לישראלים כמעט לחלוטין, בוודאי לגברים שביניהם. יחד עם זאת, נעימות פירושה בורגנות, ובורגנות פירושה געגועים לחזיות שרופות ולצמיגים בוערים. אנחנו מחכות בסבלנות.


* "מבט נשי" משודרת בערוץ 2 בימי שבת ב-11:00