ביצים קשות

כל הבוקר היתה בחילה והיה כאב בטן. כאב כזה אני זוכר רק מהתקופות שביליתי בכלא 4, כשהתפריט שלנו הורכב מביצים קשות ועוד ביצים קשות ולחם ומים. בכלא, הכאב לווה בפלוצים שגרמו לנו להצטער שהחלונות בתאים קטנים כל כך. בבוקר ההוא הכאב לווה רק בהבזקי חזיונות שבהם אני חוזר לביצים, ללחם ולפלוצים, והפעם לשלוש שנים.

היו חגי ומתן, שמחים לאידי ולאידם של נעם ואדם. חגי ומתן כבר נחקרו על ידי קוסטליץ התובע. הם באו היום למשפט של חמשתנו יותר כקהל למלחמת גלדיאטורים מאשר כמשתתפים. אם הם היו מחייכים יותר, כוסאמו, הגבות שלהם היו נופלות.

והיו גם, ובעיקר, החרטות. למה לעזאזל התחלתי לכתוב את היומן המחורבן הזה. טיפש, טיפש, טיפש. איך לא צפיתי מראש שזה יסבך אותי בחקירה הנגדית מול קוסטליץ כשזה יועלה. למה כשהבנתי את זה לא הפסקתי לכתוב. למה לעזאזל הייתי צריך לכתוב על השופט שהוא מניאק חסר רגישות כי יצא לחופשה, או שאשמח אם יעשה לי ילד. איך לא רעדו אצבעותיי כשכתבתי שמתן שלק לקוסטליץ את הביצים או כשכתבתי שאני בעצם עושה את כל זה בשביל להשיג בחורות. איך יצאתי כזה נפל קצר רואי? מה לעזאזל אמא שלי חשבה לעצמה כשהיא שכבה עם אבא שלי (זה, אגב, ממש לא כיוון המחשבה הנכון כשיש לך בחילה)? למה באתי לעולם בעצם?

"למה אתה צוחק, שמרי, מה, אתה שמח לקראת החקירה הנגדית שלך, אתה לא לחוץ?", שאל חגי, מדושן מעצמו ומעונג. זו לא שמחה, יא ג'ינג'י מניאק, זה הצחוק שלפני התמוטטות העצבים. נכנסנו לאולם והרגשתי שהבטן שלי כמעט מתפוצצת. השופטים נכנסו, ניגשתי לדוכן העדים, קוסטליץ נעמד. זהו זה, מתחילים בחקירה. "שמרי, אתה כותב יומן באתר האינטרנט 'וואלה'", התחיל קוסטליץ בחקירה שלי ורגליי פקו. "תאשר בבקשה בפני בית הדין, שכל אותם פרקים ביומן נכתבו על ידיך".

"תראה", עניתי, קולי רועד מעט, "כן, אני כותב, אבל יש עורך שאני עובד מולו. הוא עובר על הטקסטים, כך שזה לא מאה אחוז אני. הוא משנה פה ושם… בסך הכל, אני לא חושב שיש דברים משמעותיים שהוא שינה...". "שמרי, כתבת שם, ב'וואלה', בין השאר, דברים בקשר לעדות שהעדת מול בית הדין", המשיך קוסטליץ, "אני מצטט מפרק 21: 'לי ולאדם היו מספר שיחות משעשעות במהלך החודשים האחרונים על משמעות העובדה שאנחנו זולים כל כך (בעדויות שלנו) ועל כמה רחוק נגיע עם זה. אם אני לא טועה, השואה ודודו טופז הוזכרו מספר פעמים בשיחה ההיא'. אני מבין מזה שהשירות לא ממש מזעזע את המצפון שלך, שהכל משחק, לא?". שקט השתרר באולם, זה היה הכי גרוע. אם לפחות היו צוחקים מהבדיחה. אחר כך הגעתי למסקנה שפשוט היו שם יותר מדי ניצולים - אנשים שנראה להם שכל השוואה בין דודו טופז למשהו אחר היא זילות של הסבל שלהם.

"לא", עניתי, וידעתי שאם אני מצליח להסביר את זה, הכל כבר יהיה בסדר, "מה שאמרתי בעדות שלי היה אמיתי ועמוק. כשאמרתי שאנחנו מנהלים מלחמת ברירה בשטחים, שהנזק שהיא גורמת לסובבים אותי אינו מאפשר לי להתגייס לצבא, אמרתי את זה בכל הרצינות שאפשר לומר משהו. אבל ברמה אחרת של הקיום שלי, אני צריך גם לדעת להסתכל על הדברים מבחוץ, לדעת לצחוק על עצמי, על האידיאולוגיה השורפת שלי, על הצדקנות והפלצנות שלי. הכתיבה ב'וואלה', בין השאר, היא כזו. ההומור הוא דרך להתמודד, למרות שבדיעבד, אולי לא הדרך הכי מומלצת למי שעומד לעבור חקירה נגדית".

היי, חשבתי בזמן שקוסטליץ עצר לרגע לפשפש בניירותיו, זה היה בסדר! לא איבדתי את העשתונות ולא הקאתי על אף אחד. עמדתי בגבורה בחמש דקות חקירה ונשארו רק עוד קצת יותר משעתיים. אחרי חצי שעה של חקירה הפסיקה לכאוב לי הבטן. אחרי שעה הבנתי שיהיה בסדר. אחרי שעה וחצי התחלתי ליהנות מהאדרנלין. היה קשה, אבל התמודדתי. שעתיים עברו, החקירה נגמרה. ואז, רגוע כמו ביבי מול נתוני העוני, התיישבתי על ספסל הנאשמים. החקירה שלי מאחוריי, נשארו רק החקירות של אדם ונעם. איזה מסכנים, הם בטח מה-זה לחוצים עכשיו. הסתכלתי על אדם וחייכתי חיוך רחב: "אז מה העניינים, אדם, אתה כבר לחוץ?".

כן, הוא היה לחוץ, אבל לא בצדק. אם בפעם הקודמת מתן שלק לקוסטה את הביצים, הפעם אדם סיים את העבודה. אדם היה כל מה שחמשתנו מבפנים, אבל שאני הייתי לחוץ מכדי להפגין: בטוח בעצמו, חד, שחום וחסון, אמיתי. מאוד מצפוני. הוא היה מעורר אמפתיה כל כך, עד שבאחד משיאי ההטרדה המילוליים של קוסטליץ קמה אשה מהקהל וצעקה על קוסטליץ שיעזוב את אדם במנוחה. השוטר הצבאי תפס אותה ולקח אותה בכוח החוצה.

לא הופתעתי בכלל כשבסוף החקירה שלו מחאו לאדם כפיים. ככה זה עם סורים, ההתניה החברתית נותנת להם פור לא הוגן. ואולי באמת, כמו שהוא אומר, הייתי מצליח יותר טוב בחקירה הנגדית ובחיים אם הייתי מפסיק לאכול גפילטע פיש, כי זה מאכל שהופך אנשים ללבנים וחסרי אופי.

אז נעם עלה לדוכן. האמת - לרגע הזה חיכינו כולנו. נעם כאילו התכונן כל החיים שלו לחקירה הזו, מוצא עניינים חסרי משמעות להתווכח עליהם עם כולם כדי שיוכל לחדד את הקטנוניות שלו. עכשיו הוא מוכן – הוא ינצח את קוסטליץ במגרש שלו. "אתה לא מרחם קצת על קוסטה?", כתבתי לאדם על פתק. "הוא עומד להכניס אותנו לאותו תא יחד עם נעם לכמה שנים", כתב אדם בחזרה, "מגיע לו. שיטעם קצת ממה שמצפה לנו".

כשנעם נכנס לשוונג אי אפשר לעצור אותו. קוסטליץ שאל שאלה, ונעם פשוט התחיל לדבר. נקודת המוצא של התשובה שלו היתה השאלה, אבל ההמשך היה תלוי רק בקו המחשבה וברצון הטוב של נעם. הוא "זרם עם זה", זה היה נהדר. באחד השלבים בחקירה, אחרי נאום בן חמש דקות על מערכת החינוך הציונית והמיליטריסטית, קוסטליץ כמעט נשבר, "אבל רק רציתי לברר איתך אם הגשת את המסמך הזה, עוד לא שאלתי את השאלה!". נעם עצר, הקשיב לשאלה של קוסטליץ, והמשיך לדבר על מערכת החינוך הציונית והמיליטריסטית. כשירד, שאלתי אותו איך היה, והוא ענה שהוא נהנה ממש. "ממש חבל שזה נגמר", אמר. כבר אמרתי שאני מת על נעם?

בחמש התפזרנו מבית הדין שברחוב יפת ביפו. חיבקנו את ההורים והחברים שבאו לראות אותנו, וחזרנו סרבן סרבן אל המקום שבו הוא עצור. בקרוב מאוד יגיעו הסיכומים, ואחריהם פסק הדין. הישארו עמנו, אנחנו לא הולכים לשום מקום, חוץ, אולי, מלכלא.