סלט הכל

טרי הול אוהב לעבור מפרויקט לפרויקט. הוא התחיל בסוף שנות השבעים כסולן להקת הסקא הספיישלז – חוד החנית של האידיאולוגיה הרב-גזעית של הלייבל טו-טון. כשפרש מהספיישלז לקח איתו שניים מחברי הלהקה האחרים – לינוול גולדינג ונוויל סטייפל – והקים את פאן בוי תרי, אותם פירק כעבור שנתיים כדי להקים את הקולורפילד. בהמשך יזם פרויקט פולק-פופ מלודי ונעים בשם טרי בלייר ואנוצ'קה, הקליט יחד עם דייב סטיוארט מהיוריתמיקס תחת השם וגאס והשתתף בעוד מיני פרויקטים, בנוסף לתקליטי הסולו שהוציא. הפעם הוא בחר לשתף פעולה עם מושטאק, לשעבר חבר בלהקה האנגלו-אסיאתית החלוצית פאנ-דה-מנטאל, בהשפעתה נולדו בבריטניה עוד הרכבים ששמו להם למטרה להשמיע את קולם של בני הדור השני – ילדיהם של מהגרים הודים, פקיסטנים, אפרו-קאריביים ואחרים, שמהווים חלק מקהילה הולכת וגדלה של בריטים לא לבנים שדורשים שוויון זכויות ותנאים סוציאליים ונאלצים להילחם באפליה וגזענות. Asian Dub Foundation , למשל.

למרות פער הדורות והשוני ברקע המוזיקלי של הול ומושטאק, אך טבעי שהם יתחברו לאור העובדה שלכל אחד מהם, בדרכו, היה תפקיד חשוב בסלילת דרכו של הפופ הרב-תרבותי של בריטניה. בתקליטם המשותף, “The Hour of Two Lights”, משתתפים, בין היתר, ילדה לבנונית בת 12, ראפר אלג'יראי עיוור, חלילן סורי, חבורת צוענים פולנים ודיימון אלברן מבלר, שתורם הרבה יותר מאשר את צלילי המלודיקה המאוד מזוהה שלו, שכן התקליט כולו יצא בלייבל שלו, Honest Jon Records.

ברגעים הראשונים אפשר לטעות ולחשוב ש-”The Hours of Two Lights” הוא תקליט של מוזיקת עולם, אבל האמת היא שהאלבום שוחה בטריטוריה הרבה יותר אמורפית. ההשפעות הבסיסיות מגוונות – בעיקר מוזיקה ערבית, אבל גם יהודית, אסיאתית ומזרח-אירופאית. לתערובת הזאת מביא מושטאק ביטים של היפ הופ והול מביא טיפ-טיפה סקא ובעיקר פופ. דיימון אלברן - דווקא בחור שנוהג לפלרטט עם הגלובוס - מביא את האמא של הפופ וסלסלת פירות יבשים. התוצאה היא אלבום שנע על כמה צירים בעת ובעונה אחת ומשלב לא רק מזרח ומערב ועבר והווה, אלא גם מוזיקה עממית ומוזיקה פופולרית. זה אמנם נשמע כמו מתכון בטוח לתקליט מאוד יומרני, ולפעמים באמת יש הרגשה שהשניים קופצים מעל לפופיק לתוך טריטוריות שזרות להם תרבותית, אבל המשקל הרב של הפופ בתקליט מרסן את היומרה לאותנטיות ובדרך כלל מציל את המצב.

התקליט נפתח בקטע מהפנט שאורך כמעט שש דקות בשם “Grow”, בו מדקלמת הילדה הלבנונית טקסט בערבית. קולו של הול מגיח לראשונה בקטע השני, “A Gathering Storm”, שלמרות האוריינטליות שלו, נשמע למן הרגע הראשון כמו אחד השירים המלנכוליים יותר של הספיישלז. פתאום מצטרפת לשיר בחורה ששרה בעברית במבטא גלותי מוזר שגורם קצת אי נוחות לאוזן ישראלית, אבל היא נעלמת במהרה.

הקטע הכי יפה בתקליט הוא “Ten Eleven”, שבכתיבתו עזר אלברן, שגם מתארח בו, וצריך לציין שהשירה העצלה והחרישית שלו משתלבת בכל העסק בצורה לא פחות טובה מהשירה הלאקונית והיבשה לכאורה (אך הלגמרי לגמרי מקסימה) של הול. “Ten Eleven” מתחיל עם מקצב שיכול להתפרש כצועני או כחסידי. אחר כך נכנסים ביטים של היפהופ וראפ בערבית. כשטרי הול מתחיל לשיר מתחיל המקצב, שבעצם כלל לא השתנה, להישמע כמו סקא, ולבסוף מצטרף גם אלברן בלאות הסקסית האופיינית לחגיגה. השיר הזה מזכיר לי שהייתי פעם, לפני די הרבה שנים, בפסטיבל הכלייזמרים בצפת. אני זוכרת איך הפתיע אותי אז לגלות את הדמיון שבין מוזיקה חסידית יהודית לסקא ג'מייקני, ורק עכשיו אני מבינה כמה שצדקתי. הכל מתחבר פה ביחד בצורה כל כך הרמונית וטבעית, שלא ברור איך לא חשבו על זה קודם. ובאמת שקשה לחשוב על אלגוריה מוצלחת מזו למסרי השלום והאחווה שטרי הול ומושטאק רצו להעביר בתקליט הזה.

מוכרחים להודות שמדובר בתקליט מאוד לא אחיד, ולצד קטעים מאוד מוצלחים – כמו שיר הנושא שמושפע מ"כרמן" של ביזה – יש גם לא מעט קטעים מקושקשים, מעצבנים ולגמרי לא אמינים, שזה אך צפוי כשמי שניווט את העניינים הוא בכל זאת אשכנתוז. היופי בלהקות ההיפ הופ הבריטיות-אסיאתיות, משם יצא מושטאק, הוא העובדה שהשילוב בין מקצבים מודרניים לטאבלות וסיטארים הודיים הוא אינהרנטי לחלוטין, מכיוון שהם גדלו על שניהם בעת ובעונה אחת. הפרויקט הרב-לאומי של הול ומושטאק מן הסתם נעדר את הטבעיות הזאת. אבל גם אם זה רחוק מלהיות תקליט מושלם, מדובר בניסיון מעניין שהניב לפחות כמה קטעים מצוינים.