מאז שהפכתי לפילם מייקר אני חופף רק אצל זיקרי

גאס ואן סנט הוא מקצוען. הוא במאי קולנוע מהשורה הראשונה בהוליווד. תסריטאי או מפיק הרוצה להוציא מים מאבן תסריט, יפנה לואן סנט. עד "סיפורו של וויל האנטינג" גאס ואן סנט היה אנושי להגזים. את שורת המקצוענים מילאו ג'ואל שומכר, בארי לוינסון, רון הווארד, רני הארלן, רוב ריינר - במאים בהזמנה לתסריטים לפי בקשתך. הם לא עסקו באמנות, גם לא ביצירה מכל סוג. תחת הערך "מקצוע", בטופס קורות החיים, הם מילאו "פילם מייקר". אין לזה כל מקבילה בעברית.

גאס ואן סנט הוא מקצוען. הוא במאי קולנוע מהשורה הראשונה בהוליווד. תסריטאי או מפיק הרוצה להוציא מים מאבן תסריט, יפנה לואן סנט. עד "סיפורו של וויל הנטינג", כש"איידהו שלי" הבליח כמו ענן נוצה מעופעף, גאס ואן סנט היה לתקופה של שלושה חודשים ג'ים ג'רמוש לעניים. אבל גם ג'ים ג'רמוש הוא כבר לא ג'רמוש, סטיבן סודברג ביים את "ארין ברוקוביץ", וגאס ואן סנט החליט שגם עליו קצת קטן התואר "אמן". "פילם מייקר" מצלצל הרבה יותר טוב. זה גם משתלם יותר. אז כששון קונרי קרא את התסריט של מייק ריץ', הוא החליט שהוא חייב, פשוט חייב, להפוך אותו לסרט. מכיוון שגם "שחקן" הוא לא טייטל מספק היום בהוליווד, החליט בונד קשישא לקשור לעצמו כתר נוסף ולהפיק את הסרט. מה שטוב לטום קרוז, טום הנקס וליז הרלי, מתאים בוודאי גם לו.

כמפיק הוא היה אחראי על הקאסטינג – הוא עצמו לתפקיד הראשי, רוב בראון לתפקיד הנער השחור. בעוד בראון מצליח להפתיע באיכויות קולנועיות, קונרי חוזר על השטיקים המוכרים, הקליפסים בעיניים וזקן הפרופסור מקיימברידג'. הסיפור של "למצוא את פורסטר" מכיל את כל החומרים המידיים למלודרמה קיטשולוגית עם מסרי חניכה במסורת האמריקאית הפיאודלית מצד אחד, או – מצד שני - את אלה של סיפור התבגרות איטי, מורכב ומרתק, בשל הדיאלוג הבלתי אפשרי המבוסס על שונות הדמויות. את ההכרעה בין שתי האופציות אמור הבמאי לקבל. אמן היה בוודאי מקבל את השנייה. פילם מייקר את הראשונה. גאס ואן סנט היה פעם אמן של ממש. היום הוא פילם מייקר שמקבל משון קונרי תסריט מוכן ומשכורת פק"ל בסוף החודש. "למצוא את פורסטר" הוא דוגמה מצוינת לעשייה קולנועית מקצועית לעילא, שפשוט לא פוגעת. תשאלו את וים ונדרס על "מלון ניו יורק". הוא יודע דבר או שניים על דיאלוגים עם השטן.