בואי, תני לי יד ונלך לקחת את התמלוגים

בראשית הדברים, מן הראוי שאתוודה: שירי הפרוייקט של עידן רייכל דווקא נעימים לאוזניי. אמנם, מטעמים שיובהרו בהמשך דברי, לא קניתי את הדיסק, ואפילו לא צרבתי אותו מחבר, אך דבר זה לא גרע ולו במאום מהצלחתו. אפשר להעלות השערות ביחס להצלחה זו, החל מהמלודיות המאוד קליטות, דרך שירי הגעגועים, וכלה בשילוב קהילות ישראל. אך הניתוח הבא, המוגש כאן כמחווה לתיאורטיקן הפלסטיני המנוח אדוארד סעיד, שמת לפני כחודש, יכול אולי להסביר את ההצלחה לה זכה הפרויקט מנקודת מבט ביקורתית.

התזה המרכזית של סעיד מוכרת למדי. המערב הוא זה שיצר את המזרח, את האוריינט. על ידי כתיבה על התופעות הקיימות בארצות ממזרח ומדרום לאירופה, הפכה תרבות המערב הנוצרית את התרבויות האחרות למעין תרבות אחת הומוגנית בעלת מאפיינים קבועים ומוכרים. יתר על כן, לאחר שיצר את ה"אוריינט", יכול היה המערב להכיל אותו, לבקר בו ו"לגלות" אותו כל פעם מחדש. בביקוריהם במזרח ליקטו האוריינטליסטים את הקולות, הטעמים והחוויות, ותרגמו אותם לחוויה כוללנית אחת שתרבות מערב אירופה תוכל להבין. כך, המערבי לא נחשף לתרבויות השונות והמגוונות הקיימות בארצות המזרח, אלא קיבל את כולן במארז אחיד אחד. תיווך זה עיקר את המזרח מאיפיוניו הייחודיים, שכן נעשה על פי דפוסים מוסכמים על התרבות המערבית. לעתים נדירות יוצא האוריינטליסט למזרח ונאבד שם, כפי שקורה לגיבור "לב המאפליה" לקונרד, אולם רוב האוריינטליסטים חזקים מספיק כדי לנכס את תרבויות המזרח ולתווכן למערב תוך כדי גזירת קופון התהילה האקדמית או הספרותית.

תהילה זו מחזירה אותנו לזמר השנה, או שמא יש לומר להקת השנה, או אולי תופעת השנה במוזיקה הישראלית. לכאורה, זהו פרויקט שבמרכזו עומד אדם אחד, הלא הוא עידן רייכל, על שמו נקרא הפרויקט. רייכל יצא לקהילה האתיופית וליקט את הקולות והריחות שמצא שם. הוא הלך לקהילה האתיופית וחזר עם צמות שזורות ושירי געגוע. בניגוד ללקטן הדיאלקטים, שמקליט כדי לתעד ומותיר את הקולות על מקומם, מבלי לשנות בהם דבר, רייכל אימץ לעצמו את הצלילים רק כשלב בדרך להעבירם לקהל הרחב. הקהל, שלא מגלה עניין בתרבות האתיופית כשלעצמה, נזקק לתיווכו של היזם הלבן הצעיר כדי "לגלות" את התרבות האתיופית. אלא שמה שהוא מגלה אינה התרבות האתיופית עצמה, אלא את העיבוד האשכנזי שרקח ממנה רייכל.

רייכל, מצידו, אמנם נותן לחלק מקולות הקהילה האתיופית להישמע, אולם מציג אותם כחשובים הרבה פחות ממנו. הדרה זו של האחר, במקרה זה האתיופי, מקובלת מאוד בעבודת התיווך של האוריינטליסט. רייכל אינו הראשון בשדה הרוק והפופ שהולך לתרבויות האחרות, מאמצן ומוכר אותן לצרכנים הלבנים הכמהים לקצת פולקלור "אחר". קדמו לו גדולים וטובים כפיטר גבריאל, פול סיימון, אפילו סטינג. רייכל הוא הראשון שמצליח לעשות את זה בגדול בישראל.

אתוס החלוציות הוא לפיכך אחד ההסברים להצלחתו של רייכל. חלוציות זו בהליכה אל האחר האתיופי, בניכוס המוזיקה שלו ובמכירתה, תוך הפיכתה לקלה לעיכול לקהל הלקוחות, תואמת את אתוס החלוציות המקובל בחברה הישראלית. אתוס זה מסתדר מצוין עם אתוס ישראלי מקובל אחר, זה הגורס שאנו חברה פתוחה ל"אחר", המקבלת אותו בזרועות פתוחות. עתה יכול כל ישראלי להתגאות בהיכרותו עם התרבות האתיופית, ובפלורליזם הנאור שלו. הנה, אפילו המיעוט האתיופי בישראל זוכה לייצוג תרבותי נאות, ואפילו כובש בסערה את מצעדי המכירות והפזמונים.

העובדה שלא תרבותו האמיתית של המיעוט האתיופי היא זו שזכתה במקום הראשון, אלא תיווכה על ידי ישראלי משלנו שאימץ אותה, עיוות אותה, ולמעשה מחק את יוצריה האמיתיים, לא מפריעה לנו להתהדר בנוצות הרב תרבותיות שלנו. לליברלים שכמותנו באמת מגיעה טפיחה על השכם על אימוץ התרבות האתיופית בזרועות פתוחות באמצעות הפרויקט הקולוניאליסטי של עידן רייכל.