חוות החיות

בואו נתחיל מהקטן בבקשה. איבר המין של יגאל שילון, הכוונה. ראוי שיישאל: מהו אותו קטע אובססיבי עם הסיגר הזה? האם תפקידו הוא כה בנאלי, למלא את החסך המתבקש והכואב שכנראה גודם את חייו של הקונדסאי? אני יודע, זה השטיק שלו, הסיגר. להרבה אנשים יש שטיקים קבועים כשהם מופיעים בטלוויזיה או מתנהלים בציבור. הרבה מהם לא מסוגלים להיפרד ממנו. אבל הסירחון הפאלי המגולגל והפסאודו נהנתני הזה, שלעולם לא ייפקד מפיו של השילון בעת שהוא עומד כצ'יף הבבונים, מאחוריו האוראקל המופלא של חדר הבקרה ועשרות המוניטורים הקטנים, ומרצה לקופיפים על המתיחה החדשה והחתיכה שלו – כבר הגיע לרמה שדורשת התייחסות קלינית, וגם ספריי לטיהור אוויר.

ומחסך לחסך, בבקשה. מר ישראל פרנקל, האיש העומד במרכז התוכנית החדשה של שילון, קורא לעצמו "סטיב" על שם סטיב אוסטין, האיש השווה מיליונים. בסטיב אוסטין הוא נתקל לראשונה בגיל שלוש. הביוגרפיה המקוצרת שהוגשה אתמול בפרק המבוא של "המופע של סטיב" מתארת את הפגישה עם האייקון הטלוויזיוני - אני מדגיש, הטלוויזיוני - כרגע המשמעותי בחייו. מה אומר ומה אגיד.

"בהחלט ההישג הכי גדול בחיי המקצועיים", מתוודה שילון לכתבת "פנאי פלוס", רינת גור-נחום (שגם משחקת בסדרה בתפקיד עצמה). והוא צודק. מדובר בהפקה מעוררת השתאות, בכל קנה מידה. אפשר להפסיק לדבר על "פעם ראשונה בארץ" – זהו הרי תקדים כלל עולמי, אינטר-גלאקטי. אין "המופע של סטיב" בשום מקום בעולם, אין גם קרוב לזה, ויגאל שילון, שהוא ללא ספק אחד המתחנים הגדולים בהיסטוריה, בהחלט יכול להרגיש גאווה.

חשבו עד כמה מגוחכים וקלושים יכולים להיות פורמטים של תוכנית מציאות – זה יכול לנוע מדוקו-עיסות משעממות ואובר-מעוצבות (אבל אפקטיביות) שמתפקדות כתוכניות שידוכין, ועד לנגיסי ביזאר כמו המסע האקסטרימי-אתגרי לבחירת הבחורה ש"יש לה את זה" בסדרות דגל של ערוצי ספורט מוטורי נידחים (בהנחיית דני קושמרו). המאסטרו שילון נמצא כמה דרגות מעל. הוא מייצר כאן ספקטקל טלוויזיוני מהפכני שאי אפשר להתעלם ממנו. תוכנית העוקבת באמצעות 12+ מצלמות אחר שיטוטיו המונחים של יציר כפיו, בעולם מציאותי שמתוסרט עליו. הוא יודע את העבודה שלו, יגאל שילון, והרבה מעבר לכך. האיש מדהים בעיני.

הסרט "המופע של טרומן" רק פישט רעיון בסיסי ושכיח שאפילו יוחנן צנגן (?) מתוודה שהזדהה עמו. נו, החרא הזה עם "אולי אני חי בסרט, שום דבר לא אמיתי" שכולם מכירים (אגב, כולם מכירים = עוד רייטינג). "המופע של סטיב" לוקח את זה למקום הרבה יותר מעניין, מקום של מימוש. עם כל הכבוד לטרומן, מדובר היה בסך הכל בסרט, ולא טוב במיוחד (אני יודע, סליחה). שילון הופך את זה להפקה אמיתית, של ממש. עם דרמה, מתח, הזדהות וכל השאר. שכן אין מה לעשות, הגישה לסרט "המופע של טרומן" (ובכללו הסיפור על אדם שכל חייו הם תוכנית טלוויזיה), כמו גם הגישה לכל תוכנית טלוויזיה, סרט או סיפור אחרים – תמיד חייבת את גיוסם של מצברי השהיית האי-אמונה הרגילים והתכופים. אצל סטיב אין מה להשהות (חוץ מאת אינסטינקט ההקאה אולי) – הכל אמיתי, בשר ונע. האמונה מוגדרת מעצם הצפייה. אין במה לפקפק. וזוהי הרגשת הביטחון הכי גדולה שיכולה להשרות תוכנית טלוויזיה (הרגשת ביטחון = עוד רייטינג).

אחת הסיבות שמופע כמו של סטיב עדיין לא יכול לקרות בשום מקום חוץ מבישראל, היא שויזואלית, זה לא היה תופס. ברוב העולם המערבי, חומר כמו זה המאוגד בסטיב, הוא פיזית, לא ראוי לשידור. בארץ אין את הבעיה הזו, ולא בגלל שהקהל אליטיסטי – והוא לא – אלא בגלל שהוא פשוט רגיל למבע הויזואלי הנושן של "פספוסים". מהרגע שבו למד לאיית את ערוץ 2 בשלט, ואפילו לפני זה, יונק הצופה הישראלי בקביעות את השוטים האלכסוניים-כחולים הבוקעים מתוך קופסאות השימורים של יגאל. סטיב, פספוס על סטרואידים, המתיחה שנמתחה, בא בטבעי.


בדומה לשרון איילון, על שערה השחור והחלק, גומותיה, הבגדים הלבנים והלשון שתקועה לה בקביעות באוזן, סטיב הוא שיבוט-מהופך של תמצית הכל-ישראליות. הוא ערס שווה לכל כיס. איש מכירות של משקפי אוקלי. שחקן די גרוע. לובש שרשר דודו-טופזי. הולך למכון כושר. קורא לאשתו "לבלובית". יוצא בית צבי, אבל נדמה כאחד שהודח לפני סוף המסלול של סיירת גיל ססובר למצחיקולים. והוא אינו מוצלח במיוחד בשום דבר. בשום דבר מלבד מבישראליות שלו, כמובן. באותנטיות המהבהבת שלו. יש משהו קצת מזעזע לטעמי בלראות את יגאל בחדר הבקרה, בריבוע קטן בפינת המסך, מתמוגג מעושר לנוכח ביצועיו של הסטיב. מוחא כפיים, מתפקע מצחוק. אין מה לומר, שילון מתמלא השראה מההתבוננות בתופעת האדם האותנטית הזו. כמו איש הבוהה בכלובי הקופים בגן החיות. כמו ילד המשחק בערכת עולם הנמלים שלו.

במשחק הזה, של ערוץ 2, כולם קופים, אבל יגאל שילון קוף יותר חכם ממכם. אין מה להתבאס, כי יש צידוק. הצידוק הוא שסטיב חושב שכל זה בסדר. מבחינתו הכל קול. מעבר לזה, הוא מוחמא. הוא הרי נבחר והורם מעם. הרי זו היתה השאיפה הכי גדולה שלו – להופיע בטלוויזיה. הוא היה חותם בענווה על תפקיד משנה בטלנובלה, אבל זה – זה מעבר לכל מה שהוא חלם. יגאל שילון הגשים את כל כמיהותיו של סטיב. הוא אמנם עשה זאת בדרך סיבובית וקצת אגרסיבית, אבל היי, זה הרבה יותר מעניין ככה. ובכך שאני הצופה רואה את המופע של סטיב, אני בעצם עוזר לאיש לקיים המשאלה שלו, אני מממש אותה בעוד היא מתנועעת. בכך שאני צופה במופע של סטיב – אני הופך את סטיב להצלחה הגדולה שהוא. בלעדיי זה לא היה קורה. הסיוע שלי הכרחי לפעולת הרבייה של יגאל שילון. אני הקטן ושילונדע, אחד אנחנו. וכל זה הופך למטאפורה כבר מעט דוחה ליחסי מין מגעילים עם אדם שחמוש ביותר מדי סיגר.

אין שום סיבה, מעבר למוסר, שלא להתמסר להתניית האהבים עם שילון. הוא מבצע את "המופע של סטיב" במיומנות אין סוף, ביצירתיות ובגדלות רוח. כמו מתיחה טובה של "פספוסים", גלריית הדמויות מדליקה. היה זה מרתק לראות בראיונות שנשזרו בפרק המבוא את מורן איזנשטיין המקסימה מנתחת