גיבורי "לא בת 17", סרטו של יצחק צפל ישורון, לא צופים אף פעם בטלוויזיה שבסלון, למרות שזו תמיד מכוונת על ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק: דובי קוטב, תנינים ופילי ים משתעשעים להם בכל מיני מקומות שכוחי אל ואדם. ובכן, למה התכוון הקולנוען? לכך שהלהקה כולה על סף הכחדה ושנשארנו בודדים? לכך שחדר האוכל סגור כבר מזמן ואין יותר קולקטיב? או אולי פשוט למה שאומרת נועה, ההיא מהסרט הקודם, באחת הקלישאות השזורות לאורך הסרט: "הפרט יותר חשוב מהכלל הקיבוץ לא מתאים לבני אדם"? אך לא רק הקיבוצניקים והסוציאליזם הם אלה שצריכים תוכנית הצלה בינלאומית שתבטיח את הישרדותם בעולם האכזר, אלא הסרט כולו. הלך האדום, נשארה האפרוריות: הלכו האביב והעמים, נשארה טלנובלה חורפית שטובעת ברחמים עצמיים.
שמוליק שילה (בעל גבות גנדאלף-ברז'נייב הנצחיות) הוא שרגא, חבר קיבוץ ותיק שנשוי לא-באושר לקלרה: שרגא מאוהב בברכה (עדית צור), אמא של נועה (דליה שימקו) וסבתא לשרי (מאיה מרון). על ותיקי הקיבוץ מאיימת סכנת פינוי לבית-האבות, לכן הם מקימים אוהל מחאה בשדה סלעי, ואילו דור ההמשך מסתובב לו בכל רחבי העולם - מסתבר שנועה, אחרי כל הרעש האידיאולוגי שהקימה בנעוריה, "עשתה משהו עם עצמה", והיא כעת רופאה מצליחה באמסטרדם. שרי, הבת, חוזרת מטיול מסורתי בהודו; וראובן, מאהב העבר של נועה, אוכל סושי בטוקיו ומתהדר בקוקו איום וחסר כל ערך, אידיאולוגי ואסתטי כאחד.
שלושה דברים מטרידים את צפל ישורון בסרט: אהבה, כסף ודיבורים. זה שכולם צריכים אהבה זה ידוע, אבל ב"לא בת 17" כולם נורא צריכים כסף וכולם נורא צריכים לדבר (בעיקר על סודות שכולם מצפינים). קלישאה מספר שתיים: כל הקיבוץ מדבר על... אבל כידוע, הקיבוצניקים לא יודעים להתבטא. הנציגה הבולטת של סברה זו היא ברכה, המעידה על עצמה שהיא לא מסוגלת להביע רגשות ושאין לה עם מי לדבר בקיבוץ. לכי לטיפול, יקירה.
ובכלל, ההקבלה בין התמוטטות מוסד הקיבוץ לבין נפשם המעורערת של חבריו וחברותיו כל כך שקופה ובלתי נמנעת, שזה פשוט מייגע. המרגיז מכל הוא הטחת ההאשמות בדור הסנדביץ' של נועה, שמייצגת רווחה כלכלית מחד וכישלון אישי מאידך. יעני ניסיתם להצליח מחוץ לקיבוץ אבל לא הלך לכם. דור המייסדים רואה בנועה אשה בודדה, דפוקה וזרוקה, "ישראלית יחידה בין גויים" כפי שאומרת עליה אמה, שכולם נטשו אותה לאנחות, כולל הבת שלה. בתור ניצולת קיבוץ ממוצא הולנדי, הרשו לי להודיע לכם: יש כמה וכמה ישראלים שחיים יופי באמסטרדם, אופניים וצבעונים והכל. נועה לא מסכנה, היא אינה כישלון, והיא לא נטשה אף אחד - היא אשה בוגרת שעברה לא מעט דברים בחייה, אך משום מה היא נענשת על כך שבחרה להתקדם במסלול שונה ולנשנש גבינות במקום לחלוב ברפת.
למרות הכל, פה ושם קיימים בסרט רגעים ביזאריים שעושים לו רק טוב: תמונת שלושת הוותיקים באוהל המחאה מזכירה שלושה מוז'יקים שזה עתה סיימו להוציא תפוחי אדמה מאדמת הקולחוז, ואילו סצנת פינוי המאהל על הסוסון הלבן, כובעי הקסקט והמגפיים - מבליחה לרגע כמו יהודי העיירה ב"טוביה החולב". יש גם רגעים יפים בין דליה שימקו לבין מאיה מרון; האם והבת מתעמתות באחד המפגשים היותר אישיים וחזקים ביניהן, כשממול צריחים בהירים וכיפות ירוקות של העיר הערבית השכנה - הסוציאליסטית לשעבר והתרמילאית בהווה מתכסחות ביניהן מעל סלעי הגיר החשופים, בלי הסבר או פרשנות מיותרים, על רקע שתיקה ים תיכונית רועמת.
למי שמצפה לסיפורי מיתוסים מנופצים בנוסח "החלום ושברו", "לא בת 17" עלול להיות אכזבה. זה לא שהסרט לא מעוניין להצביע על דובי הקוטב הנהדרים, הנדירים הוא מאוד רוצה לעשות כן - אבל בסופו של דבר, זה סיפור על בדידותם של אנשים באשר הם, קיבוץ או לא.
עם ערכים לא קונים במכולת
4.11.2003 / 11:53