האגואיסט

כולם אוהבים את דורון. כולם אוהבים לאהוב את דורון. כולם אוהבים לאהוב את אלה שאוהבים את דורון שפר. נדמה שחוץ ממגדל דוד – שזכה לאחרונה לרנסנס מפתיע ומוזר בקרב הציבור שאינו מבקר בירושלים – לא מתנשא כיום בשמיה של ישראל תורן כה זקור, כה גאה, כה המכנה המשותף הרחב, כה חביב על הבריות בכל עת כדורון.

ובאמת, מה יש שלא לאהוב בו, בעלם החמודות הכלונסאתי הלז? יפה בלורית, תמיר ג'אמפ שוט, תכול מבט, מנומס לדבעי, שתקן באופן שמחשיד אותו בסטואיות פילוסופית תבונית וסימפטית, הולך בעקבות החלום, רץ בעקבות האור (עד להודו הגיע!), והתכונה החביבה מכל: קר מזג. ואמנם, כינויו, בהלימה מפוארת לתוכנו וכברו – "איש הקרח". נפיל מעידן הקרחונים.

אולם קור מזג זה, קיפאון אישיותי זה, שכולנו מתקנאים בו ורוצים להיאחז בו כמודל לישראליות שנאה להשוויץ בה בפני הגויים, הוא למעשה שכבת קרח דקה מדקה שמתחתיה רוחשת חידה: מדוע בעצם כולנו אוהבים את דורון? שהרי מעולם לא הסביר לנו פנים, תמיד הקפיד על ריחוק אלגנטי מההמון, שמר את עצמו לעצמו, מיעט בחיבוקים, קימץ בכאפות, וכשראה מצלמה – מיהר להישיר אליה גליד תכלכל, סתם ולא פירש. אניגמה בחזקת עצמה.

אין זה אלא כי סוד כוחו של שפר על ההמון טמון בריחוק זה, בהסתייגות האיסטניסית (כמעט ואמרתי "מורמת מעם") ובשמירת המרחק. ללמדכם כי עמישראל, הידוע בחיבתו לצ'אפחה ולמהלומת ה"יש מצב למצב, אחי", על שכמו של הישראלי מנגד, סוגד לחסכנות הפיגורטיבית של דורון כאותן נשים ממודעות ה"מחפשות חבר לחיים", המציינות בקפדנות רבה כי "דרוש: גבר בעל נימוסים אירופאים". יש לדייק: גינונים בריטיים.

אך שפר הוא גם זן חדש של ישראלי חדש מאוד. כזה שלבלובו הנפלא התאפשר דווקא תודות לאותו "מצב" מפורסם ומתמשך. הכוונה, כמובן, לעובדה ששפר הוא ממותגיה החזקים ביותר של תנועת הניו-אייג' הישראלית, הידועה גם בכינויה "שמור לעצמך ואני אשמור לעצמי", או – "אדם לאדם, איך שמרגיש נכון באותו הרגע". על חורבותיה המתהוות של ישראל קמה לה תנועת המונים פרטית זאת, המסמנת היוואשות מהווה הבאושים הישראלי ופניה לאלטרנטיבת "האור", "האמת", "האי שם", ה"הלאה, אל המרחק". שכן בעידן בו האושר הלאומי, הקולקטיבי, אינו אפשרי – יש להרחיק לכת עד לקצווי עולם, רק כדי למצוא את האמת שלא תיאמן: האושר, האמיתי, בכלל, נמצא בפנוכו. איש-איש לאושרו. כל אדם הוא אי – וסעודה בחברת מקקים צפונית מזרחית לבומביי היא בכלל ארוחת בוקר של אלופים.

על כנפי הכרה מופלגת זאת פרש דורון מהכדורסל (עם חיוך דק על הפנים), יצא לחפש את הניסוח המושלם ל"אני" המתקשה להגדיר את עצמו ושב אלינו, כמו פיטר-פן, ילד שהזמן לא נגע בו, גם לא מחלת הסרטן, אפילו לא הראיון המאלף שהעניקה רוני קיי (גרושתו) לאבנר ברנהיימר ב"7 ימים", בו שיתפה כי דורון בחר שלא להשתתף בלידת בתם המשותפת. זהו דורון – לטוב ולרע, לסוגסטיבי ולידוע מראש: איש אשר הישר בעיניו הוא (בלבד) יעשה.

ואף על פי כן, ולמרות וכו' – הרינו לאהוב, להוקיר ולכבד את האיש ואת דימויו הציבורי: ספינקס נחשק, דיפ פריזר עם ג'אמפ-שוט. וכעת, יצאה הבשורה, דורון החליט להיחשף, לפתוח את הפה, לפעור סדק בחומת ה"סליחה, אתה דורך בשטח שלי" שלו, ועוד בטלוויזיה! ועוד בערוץ 2! אלא שגם כאן, בדרכו ה"אני עושה רק מה שבקארמה שלי", בחר להתראיין אצל מעריץ מושבע, אולי בעצם – חבר לכל עת, מלך באדולינה בכבודו ובעצמו, אביר הגילוי העצמי, חלוץ ה"לעזוב את הכל ואת כולם לטובת גילוי האור" ויריב מושבע של גדי טאוב – גבי ניצן. אכן, זהו דורון – חושף טפח ומיד ממהר לאטום ביריעת סיליקון שלושה אחרים, נותן מעצמו, אך רק בתנאים שלו, לחברים שלו. קלאסה. קלאסי.

דורון שפר של כולנו, לא היה שייך ולא ישתייך לעולם לאיש מאיתנו. הוא של עצמו, רק של עצמו, אצל עצמו. למעשה, מדובר בזר מוחלט. העובדה שמדובר באחת הפיגורות האהודות, באחד ממושאי ההערצה המוסכמים היחידים על כ-ל הציבור, נובעת משלוש סיבות אפשריות: 1. עמוק בליבנו אנו, על כל הישראליזם הסחבקי, הפמיליארי עד לגועל הזה, משתוקקים להידמות למשהו ולמישהו אחר – גאים בסגנוננו, אך מתביישים בעצם קיומו. תקועים עמוק בלבנט אך רוצים לנשום קופנהגן; אוהבים להתגורר במישור החוף אך רוצים להזיע כמו ברקיאוויק, איסלנד. 2. עמוק בליבנו, על כל ה"כל ישראל אחים" שלנו, אין דבר שמעורר את זקפת רגשי הנחיתות שלנו יותר מאשר יהודי אגואיסט, מאדר-פאקר מושלם של "על הזין שלי, אני עושה רק מה בזין שלי". דורון שפר הוא ישראל של "תדחפו את החברותא שלכם לתחת". ישראלי שבסתר ליבנו, כנראה שהרבה יותר מכפי שהיינו רוצים להודות ולהאמין, אנו משתוקקים להיות. 3. גבי ניצן הוא אלוהים. ודורון שפר הוא נביאו.


* סרטו של גבי ניצן, "פשוט לשחק", ישודר בערוץ 2 ביום שלישי ב-21:15