ב-2001 נגלתה מחדש האמנית היהודיה הנשכחת ז'וסטין פראנק, בתיווכו של האמן והסופר רועי רוזן. פראנק, שנולדה בראשית המאה הקודמת באנטוורפן, היתה אמנית וסופרת סוריאליסטית שנויה במחלוקת. היא הגיעה לפריז בשנות העשרים, שם חברה לסוריאליסטים וזכתה להכרה מסוימת. פראנק יצרה את הפורטפוליו המוכתם ובו עשרות רישומים ורישומי הכנה על דפים מוכתמים. בחלק מהתווים נראו אותיות עבריות משתגלות. רבות מעבודותיה שאבו תכנים וצורות מהקבלה והמיסטיקה היהודית. בפריז נוצר קשר בינה ובין ז'ורז' בטאי. ב-1934 היגרה פראנק לפלשתינה, התיישבה בתל אביב, התקשתה להשתלב בסביבה ובחוג האמנים המקומי. מצבה הפיזי והנפשי הידרדר בהתמדה וב-1943 נפטרה בתל אביב.
ב-2002 עלה לאקרנים הסרט ההוליוודי "פרידה", שגולל את סיפור חייה של האמנית המקסיקנית, הקומוניסטית והיהודיה למחצה פרידה קאלו. שלא כמו פראנק, קאלו היתה אמנית מוערכת וידועה עוד לפני החשיפה העצומה שהעניק לה הסרט. פרידה קאלו נולדה בראשית המאה הקודמת במקסיקו. בגיל שש לקתה בפוליו, ובשנות העשרים לחייה נפצעה בתאונת דרכים והפציעה הקשה העיקה עליה כל חייה. ב-1929 נישאה לצייר המפורסם דייגו ריוורה. רוב חייה עמדה פרידה בצלו של בעלה ונחשבה בעיקר לאמנית עממית ול"דמות מעניינת". בשנות הארבעים קאלו החלה להתעניין במוצאה היהודי ולכתוב יומן. ב-1953 נערכה תערוכת יחיד שלה בגלריה לאמנות עכשווית במקסיקו סיטי. ב-1954 נפטרה קאלו. ארונה, עטוף בדגל המפלגה הקומוניסטית, הוצג במוזיאון הלאומי לאמנות במקסיקו.
קווי הדמיון בין השתיים כמעט מעוררי השתאות. במונחים אנרכוניסטים-משהו, מדובר בשתי אמניות שהנכיחו ויצרו את האחרו?ת שלהן. העיסוק ביהדות, במיניות וכאב, בחילופי זהויות ומשחקים ג'נדריים, יחד עם קרבה מסוימת לסוריאליזם, מאפיין את שתיהן; פרידה קאלו נהנתה להציג תדמית של עצמה כ"אשתו הקטנה של ריוורה הגדול", ציירת חובבת ותו לו. זו היתה מסכה שאפשרה לה להסתתר ולשחק בתדמיתה בעוד היא מציירת את ציוריה הגדולים. פראנק, שנאבקה בחוסר ההכרה שזכתה לו, נהגה גם היא להתחפש בחייה ובעבודותיה.
עם זאת, ז'וסטין פראנק היא פיקציה, המצאה אמנותית של האמן רועי רוזן. פרידה קאלו היתה ציירת בשר ודם. במשא ומתן של הדימויים התרבותיים, ז'וסטין המומצאת אינה נופלת מפרידה האמיתית. מה שמבדיל ביניהן הוא מיחזור הולך וגדל של מוצרי הצריכה עליהם מוטבעים פניה המוכרות של פרידה קאלו. קשה לחשוב על אירוניה בוטה יותר לפרידה קאלו הקומוניסטית, חכו לברבי פמיניסטית בדמותה. פירוט קורות חייה אינו הופך אותה לאמיתית יותר. בסופו של דבר, המיתוס של פרידה קאלו הוא שורת סממנים ריקים: גבות מחוברות, אשה פרובוקטיבית, אשה אקזוטית, אשה נבגדת, ציירת. "פרידה קאלו" אינה פחות מומצאת מ"ז'וסטין פראנק".
אין הרבה מה לעשות עם מיתוס מלבד להצביע על קיומו, להללו, או לנסות לנפצו. אני רוצה להאמין שקאלו לא היתה נהנית מעצמה כמיתוס, ולו רק בגלל שהמיתוס היום הוא קודם כל מעוקר פוליטית. אנו צורכים אותו ובולעים אותו, אבל מיתוס הוא חומר משומר ולא מזין. כחודש לפני מותה השתתפה קאלו בהפגנה אנטי אמריקאית, כשהיא מובלת בכיסא גלגלים. ביומנה היא מהללת את לנין וסטאלין, מתמודדת עם הבודהיזם מחד ועם המטריאליזם הדיאלקטי מאידך. אבל המיתוס לא יכול להכיל את פרידה קאלו הפוליטית והדעתנית. גם בסרט "פרידה", הקומוניזם הוא לא יותר מאשר קישוט ססגוני, אקזוטי כמו תלבושות עממית.
ולו רק בגלל זה יש חשיבות גדולה לצאתו לאור של הספר "פרידה קאלו - יומן, אמנות, חיים" (הוצאת מודן). עיקר הספר הוא מהדורת פקסימליה של יומנה של קאלו. בעבר יצאו בעברית תרגומים חלקיים מהיומן, אך פרסום היומן כולו מעניק לו הכרה כיצירה שלמה. היומן של פרידה הוא אנטי-מיתולוגי כי קשה מאוד לשטח אותו ולהפכו לכמה דימויים קלים לצריכה.
יומנה של קאלו הוא יצירה פחות מוקפדת מציוריה של קאלו. מעורבים בו טקסטים, רישומים וציורים, נדמה שכמעט בלי סלקציה (אבל אין ספק שסלקציה היתה גם היתה, כי חלק מהדפים תלושים, חלק מהמילים מחוקות). למרות אופיו הפרטי יש בו כוח של יצירה בשלה, סוערת ומורכבת. אך למרות החשיפה הרגשית, זה לא יומן למציצנים ולמחפשי פרובוקציות. אמנם אפשר לגלות ביומן אירועים ספציפיים מחייה של קאלו, אבל עיקרו של היומן הוא דווקא בחיי הנפש והחיים האינטלקטואלים. וידויי אהבה טוטאליים לדייגו נמצאים בצד רישומים שמבוססים על כתמים שנוצרו במקרה. יש דפים הנדמים כסקיצות לעבודות (כמו הפורטפוליו המוכתם של פראנק?), במקומות אחרים היומן משוחרר מהיצירות המוכרות ועומד בפני עצמו. חלקים גדולים מהכתיבה של קאלו אסוציאטיביים, במסורת זרם התודעה. אלה טקסטים יפהפיים על סף שירה, ובעיקר לא מפוענחים. כמה נפלא שאי אפשר להבין הכל אצל קאלו. למרות ההארות, ההערות, ההקדמה הלמדנית והתרגום המדוקדק, נותר יומנה של קאלו כפי שהוא צריך להיות - שפה פרטית.
קריאה והתבוננות ביומן יכולים להיות חוויה מסעירה בתנאי שמתעלמים מהעיצוב הכושל של הספר. קשה להאמין שכך מוציאים לאור ספר אמן בישראל. הרפרודוקציות ודפי היומן יוצאים נפסדים מאוד מהדפסתם על דפי כרומו כעורים. העיצוב הגרפי, כולל הפונט הלא קריא ומסגרות אדומות מיותרות, גרוע ופוגם בחוויה כולה. היומן עצמו הוא יצירה נדירה ומרגשת, אבל אי אפשר להתעלם מהגימור הרשלני. כדאי לחפש את היומן המתורגם לאנגלית, אמנם אלבומי פחות, אבל בהחלט מוצלח יותר.
קומוניסטית, יהיו אחרות
5.11.2003 / 10:12