יבוא לך, דינה

מי שיש לו צורב דיסקים ביתי בטח מכיר את התופעה: פתאום כל מיני דודים ודודות מוציאים מהבוידעם את תקליטי הויניל הישנים שלהם משנת 59', כל מיני ביצועים נדירים שאי אפשר למצוא יותר באף חנות, ומתחננים אליכם שתואילו פעם, אולי איזו שבת אחת, רק כשיש לכם זמן, לצרוב להם את חוה אלברשטיין ואילן ואילנית, כי הם נורא מתגעגעים לשירים של פעם. לך תסביר להם שזה חתיכת תיק לצרוב תקליט ויניל, זה תופס את כל הזיכרון של המחשב, ובכלל, למי יש כוח. קשה לסרב, תקליטי הלהקות הצבאיות והגבעטרון מעלים אבק ליד המחשב, וכולם מתבאסים.

אז כל אלה שחיפשו בנפסטר את הגירסה הנדירה של אורי זוהר לשיר הפטנטים, הסכיתו היטב: בא יהודי יקר בשם נחום (נחצ'ה) היימן והביא להליקון רעיון גאוני, שזה ממש פטנט ישראלי, שאיך לא חשבו על זה קודם. הוא, נחצ'ה, יאסוף וילקט ויערוך את כל ההקלטות הנדירות של כל המוזיקה העברית הישנה שלא שרדה את גלגל"צ. הם ישחזרו את המאסטרים, ידאגו לזכויות יוצרים ויוציאו מחדש את התקליטים הישנים כפי שהם, בשלמותם, על גבי דיסקים. העייסק הזה אמנם לא יביא את המיליונים להליקון, אבל אין מה לדאוג להם, תמיד יהיה להם את ריטה ורמי.

נחצ'ה היימן, ראש מחלקת הענתיקעס בהליקון: "הגיע הזמן שמישהו יעשה את זה. יש אלף אגודות, וכולם יושבים על התחת ומגרדים את הביצים - סליחה על הביטוי - ואף אחד לא קם ועושה משהו. יום אחד נמאס לי. אני כבר קרוב לשבעים, ואני לא רוצה לראות את התרבות שלי הולכת לאיבוד".

וככה, לאט ובשקט, חדרו לחנויות הדיסקים כל מיני דיסקים משונים עם עטיפות מיושנות ופונטים שנעלמו מהעולם. בני אמדורסקי, יוסי-חיזקי-יונה, חדוה ודוד, צמד ההם, שלישיית האלו, רביעיית המה-שמם. לסדרה קוראים "נוסטלגיה ישראלית". כבר יצאו לחנויות 24 דיסקים, ונחצ'ה עובד על זה שבכל חודש יצאו ארבעה נוספים. היעד הסופי הוא מאה דיסקים - עבודת נמלים של שחזור התרבות הישראלית מהכחדה מוחלטת. והמחיר, א-גרויסע מציאה, רק 33 שקלים. שלוש במאה.

עד עכשיו אף אחד לא טרח לשחזר את השירים שלא הפכו ללהיטים ולא שרדו את רשת ג' וגל"צ, אלא אם כן זה היה באיזה אוסף נוסטלגיה קיטשי. מה שנשכח לגמרי בעידן הלהיט הבודד, זה שהתקליטים פעם היו בנויים כשעת בידור ביתית, יצירה אחת שעומדת בפני עצמה. בין השירים, שאורכם לא עלה על שתיים וחצי דקות, היו גם פיליטונים, דברי קישור ומערכונים, בעידן תסכיתי הרדיו והמערכונים של שבת בבוקר.

החודש יצא דיסק מדהים במיוחד, שלא יצא מעולם גם על גבי תקליט: "אורי זוהר – שירים משכבר הימים". אם מקשיבים בעיון לדברי הקישור שלו, אפשר כבר להבחין בין הדחקות בסימני היהדות המוקדמים. חוויית ההקשבה לתקליט כזה מופלאה. פתאום עולה מול העיניים עולם שלם של תל אביב קטנה וריקה ממכוניות, עם פולנים שיושבים בשבת על המרפסת, משחקים פוקר, אוכלים דג מלוח, שותים סודה מסיפולוקס ונוסעים לחופש בבית הבראה, בעוד הילדים שלהם מתרוצצים יחפים בשכונה.

מפעל שחזור התרבות הזה חשוב כל כך דווקא בגלל הדרוויניזם המוזיקלי שמשמעותו - רק הלהיטים שורדים. מה שלא היה להיט פעם, לא יהיה להיט גם בעתיד, וזה ברור יותר מכל עכשיו, כשאפשר להוריד שיר בודד מאתרי האינטרנט ולא צריך לקנות אלבום שלם. סביר להניח שהדרוויניזם המוזיקלי הזה ימשיך לשלוט בטעם הכללי, אבל זה עדיין לא אומר שמה שלא שרד חייב להיכחד. עכשיו לפחות תהיה הזדמנות לבחור. הגיע הזמן.