צוחק מי שעוד לא בוכה

תנאי הצפייה שלי ב"ערוץ 2 - עכשיו הסרט" היו טובים יותר משל צופה מן השורה: קלטת עם קטעי מעבר לפרסומות אך ללא הפרסומות עצמן. איפשהו באמצע הצפייה חשבתי שהיה מעניין לראות את הסרט במתכונת אמת כדי לבחון איך הוא זורם כשמשולבות בו פרסומות. לא בטוח שהיה אפשר להבדיל ביניהם, כי הסרט הוא רצף קטעי דיבור וקטעי ארכיון ערוכים היטב ללא קריינות מנחה ועם מרכיבים גרפיים מושקעים - כלומר קצב ומראה שמתחברים עם פרסומות. בסוף הסרט, שאורכו כשעה וחצי, תהיתי אם בכלל הייתי שורדת אותו במתכונת אמת, שעתיים קופצניות כולל פרסומות נראה לי קצת יותר מדי. מעניין אם יובל נתן היה מסכים איתי.

אי אפשר לכתוב על "ערוץ 2 - עכשיו הסרט" בלי להתייחס לנתן, המוח שמאחוריו. נורא קל לקבוע שהחיבור בינו ובין ערוץ 2 טבעי, כי מתחילת דרכו כמבקר לא התבייש נתן להיות מבקר טלוויזיה שאוהב את הצד הבידורי שבה, ובידור זה כמובן ערוץ 2. אבל לפני הכל נתן היה ונשאר מבקר טלוויזיה שאוהב טלוויזיה. בחצי הראשון של שנות התשעים זה היה מישהו להזדהות איתו (לפחות ידעתי שיש עוד מישהו שמחכה לשעה קטנה בלילה ביום שישי כדי לראות את "רצח מאדום לשחור"); היום, בעידן שבו מבקרי תרבות פופולרית צעירים לא חושבים שבשביל לכתוב על טלוויזיה צריך שתהיה טלוויזיה בבית או לפחות לצרוך טלוויזיה על בסיס קבוע, נראה שנתן הוא כמעט זן נכחד. אני בצד שלו. הוא אמנם אוהב להקדיש את שער העיתון שהוא עורך לכוסיות, אבל באותו עמוד הוא יוסיף הפנייה לסדרת רכש או מקור מעולה שעולה באותו שבוע. הטעם הרע מתקזז עם תחושת השליחות.

כמי שמאוהב במדיום שכל כך אוהבים לשנוא, הבחירה של נתן לעשות סרט על הערוץ שכל כך אוהבים לרדת עליו היא מוצלחת, וכך גם התוצאה. לא חסרות בסרט בעיות: ההתחלה מפוזרת; ההגדרות מתחת לכותרות במעברים הגרפיים יומרניות; העריכה המוזיקלית מעצבנת (השיא: "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה" ליווה את הקטע עם יונית לוי); החלוקה לנושאים בעייתית לעתים וכך גם הזמן שהוקדש לכל אחד מהם – העיסוק בפרסום ויונית לוי, למשל, היה יכול להיות קצר יותר, ההתייחסות לנושא ההומואים, לעומת זאת, היתה כל כך קצרה ולכן חסרת משמעות בתוך המכלול וחיברה בצורה העקומה בין היחידה שעסקה בפרסומות ליחידה שעסקה במפנה בעקבות רצח רבין; רבים מהדוברים לא הפסיקו להחמיא לעצמם, והביקורת זכתה למקום קטן יחסית בין שלל הטפיחות העצמיות על האגו; וכמובן האורך – שעה וחצי זה הרבה זמן. למרות כל אלה הסרט תופס היטב.

נתן הבריק בבחירת קטעי הארכיון ועריכתם (הסרט נפתח בציפי שביט כחייזר וולגרי בתוכנית של דודו טופז) ובשיבוץ הדוברים הרבים תוך כדי יצירת איזונים פנימיים. על כל אלכס גלעדי, ארז טל ושאר זחוחים היו אילנה דיין מדויקת ושלי יחימוביץ' עם רגליים על הקרקע, ומול מיכל ינאי פלסטיקית היה צביקה הדר בשר ודם, ועירית לינור תמיד דודה אבל שאול ביבי מדבר בגובה העיניים, ובזכותו הביקורת על הערוץ, למרות היקפה המצומצם בסרט, היתה אפקטיבית, כי ביבי העיתונאי מתנסח ברהיטות בלי למרוח אותך במילים מפוצצות.

ואם כבר ביקורת, מה שלא נאמר במילים בא לידי ביטוי במתכוון או שלא במתכוון בקטעי הארכיון: דודו טופז מבקש מפצועה בפיגוע אישור לשדר באותו ערב את תוכנית הבידור שלו כרגיל, פיצול המסך לשניים כדי לעדכן מזירת פיגוע לצד המשך שידור משחק כדורגל (ואורי שנער נותן לכך הסבר לא משכנע)), לא היתה דוגמה להפקת מקור דרמטית מ-2003 חוץ מ"אהבה מעבר לפינה" ואף קטע מתוכנית תרבות לא שובץ ברצף (והרי היו כמה וכמה "המעגל הקטן" ו"יומן אינטימי" למשל, אך לאף אחת לא נתנו סיכוי להטביע את חותמה).

נתן לא קובע אם ערוץ 2 הוא טוב ורע. הגישה שלו לא שיפוטית. הוא סוקר מערכת תרבותית קיימת על צדדיה השונים ומשאיר בידי הצופה את הבחירה איך לעצב את דעתו על אותה מערכת. הסקירה נסגרת בצורה חכמה עם בחינת השאלה המהותית ביותר לגבי הערוץ בשנים האחרונות: עד כמה גדולה ההשפעה שלו על צופיו. דן שילון מכסה את הצד של המבוגרים בנימוק מכריע: אם מנחה נערץ יגיד בתוכנית שלו יום לפני בחירות להצביע למועמד מסוים - זה לא יקבל ביטוי בקלפיות. הצד של הילדים הרבה יותר מטריד ומוכיח עד כמה אי אפשר להפריד בין הדומיננטיות של הטלוויזיה בחיי ילדים לקריסת מערכת החינוך. קובי מידן, אברי גלעד והפרסומאי אודי פרידן נבהלים מהבורות שיוצרת הטלוויזיה בקרב הדור הצעיר ומהמסרים שהיא מעבירה לו. מזל שיש את ארז טל כמרגיע הלאומי. "זאת רק טלוויזיה", הוא אומר בחיוך. כמי שאוחז בחוזה על חמישה מיליון דולר, הוא לא צריך לדאוג לילדים שלו, הם בטוח יזכו לחינוך מצוין.