שמענו עליה כל כך הרבה, ראינו אותה גורפת פרס אחרי פרס, וסוף-סוף היא מגיעה גם אלינו. ויופי שהם נזכרו באמת, כי הסדרה הזאת תפורה עלינו בול, לא ככה? שמענו ש"Six Feet Under" (מעתה אמרו "עמוק באדמה") היא סדרה על מוות, ומי מעורה יותר בענייני מוות מאיתנו? אם בארץ כל כך אהבו את הסקס העירוני של HBO ואת המאפיונרים של HBO, הרי שמשפחת הקברנים של HBO (שכמו הרווקות הניו יורקיות והמאפיונרים, גם להם מותר לקלל, לזיין ולעשות סמים, כי זאת הפריבילגיה הגדולה של HBO) כבר בדרכה אל לב הקונצנזוס הישראלי. ואם מישהו חושש שנושא כמו מוות ירתיע כאן מישהו בבואו לקבל את מנת הבידור השבועית שלו הרי מוות יש לנו מספיק בחדשות אז אין מה לדאוג. המוות ב"עמוק באדמה" נראה הרבה פחות מפחיד מנעלי העקב ב"סקס והעיר הגדולה".
"עמוק באדמה" היא קודם כל ולפני הכל דרמה משפחתית. היא מתרכזת במשפחה קליפורנית שמתקבצת יחדיו לארוחת החג בערב הכריסמס, אלא שבאותו יום אב המשפחה מת בתאונה. המוות אינו זר למשפחת פישר, שעוסקת בניהול בית לוויות, מה שלא אומר שהם מצוידים בכלים טובים יותר להתמודד עם המוות כשהוא פוקד אותם. וכאילו שאין להם מספיק בעיות גם ככה, עם בן אחד שברח מאחריות ונסע לסיאטל כדי לא לעבוד בעסק המשפחתי, בן אחד מתוסכל שמסתתר עמוק בארון, בת טינאייג'רית מבולבלת ואמא שבוגדת באבא עם מעצב שיער. כבר בפרקים הראשונים, ואולי בעיקר בפרקים הראשונים, יהיה קל מאוד לזהות את טביעת אצבעו של יוצר הסדרה, אלן בול, שזכה באוסקר על התסריט של "אמריקן ביוטי". כמו ב"אמריקן ביוטי", גם כאן מדבר בול על כשלון המודל המשפחתי של הבורגנות בפרברי אמריקה. משפחת פישר היא, מה שנקרא, "משפחה בעלת תפקוד לקוי" (באנגלית זה נשמע יותר טוב). ואם המוות האורב בפינה איפשר לבול להביט על המציאות הזאת באופן מפוכח ב"אמריקן ביוטי" (שם, להזכירכם, הצהיר קווין ספייסי כבר בתחילת הסרט שזאת השנה האחרונה בחייו), הרי שאת האסטרטגיה הזאת הוא אימץ בשתי ידיים בבואו ליצור את "עמוק באדמה".
"עמוק באדמה" היא סדרה על מוות בערך כמו ש"סיינפלד" היא סדרה על כלום. בתור סדרה על מוות, מפליא עד כמה שהיא מתעלמת ממנו. ובתור תוצר מובהק של החברה האמריקאית, זה בכלל לא מפתיע. אין זה סוד שלחברה המערבית אין מושג קלוש כיצד להתמודד עם מוות, שלא לומר עם אבל, ולזכותה של "עמוק באדמה" ייאמר שהיא לא רק סימפטום של התופעה, אלא גם מצביעה עליה מבחוץ. לבני משפחת פישר אין מושג איך להגיב, מה להרגיש וכיצד להתנהג כשאבי המשפחה מת להם פתאום. בחיי היומיום הם מנסים להפוך את העיסוק המקצועי במוות למעשה נאצל של עזרה לזולת, בעוד שהרשת הארצית לעסקי קבורה, שמתחרה בהם כמו שפיצה-ארט מתחרה בפיצריה המשפחתית ב"אהבה מעבר לפינה", רואה במוות עוד דרך לגיטימית לעשות כסף.
התירוץ הרשמי של "עמוק באדמה" להימנעות שלה מעיסוק במוות, הוא שהיא בכלל משתמשת במוות כדי לדבר על החיים. כל פרק של "עמוק באדמה" נפתח במקרה מוות מוזר, רווי בהומור שחור (הדרך המקובלת להתמודד עם נושאים קשים בסדרות אמריקאיות), והמוות מהווה לא רק מנוף הדוחף את העלילה קדימה, אלא גם קובע את נקודת המבט דרכה מתבוננת הסדרה בחיים, אלא שאף פעם לא ברור אם המוות מגמד אירועים (כי "מה זה חשוב, כולנו נמות בסוף") או דווקא מעצים את הדרמטיות שלהם, בשל החד פעמיות הזועקת של כל העסק. היות וילדי משפחת פישר נעשו מודעים לנושא המוות מהרגע שהם היו מספיק גדולים לרדת לבד במדרגות ולראות מה אבא עושה במרתף (מעשן סיגריה ביד אחת וחונט גופה ביד השנייה), המודעות הזאת מלווה את חייהם בכל צעד ושעל. לפעמים המודעות הזאת גורמת להם להביט על החיים בציניות, לפעמים דווקא באמפתיה מוגברת. ובסופו של דבר מדהים לגלות איך המודעות התמידית למוות בעצם לא משנה דבר. היא לא גורמת להם לעשות יותר או פחות טעויות בחיים. אם אני לא טועה, זה אומר ש"עמוק באדמה" בכלל לא היתה חייבת להתרחש בבית לוויות. אולי זה יכול היה להיות נחמד יותר אם היא היתה מתרחשת בפיצריה.
* "עמוק באדמה" משודרת בערוץ 2 ביום שישי בשעה 23:00
מין בבית העלמין
6.11.2003 / 11:08