מתושלח

אתמול התקיים זו הפעם העשירית טקס פרסי המוזיקה של אם.טי.וי אירופה, באדינבורו, סקוטלנד, ובסלון ביתנו. אם לא ראיתם, לא נורא. היה משעמם רצח. שלוש שעות ואף לא נשיקה לסבית אחת לרפואה. וכשהגירוי הויזואלי המקסימלי שאם.טי.וי מעניק לנו ביום חגו הוא עורה החשוף של כריסטינה אגילרה – אותו ראינו פעמים רבות יותר מאשר את האסלה בביתינו, ובאותה מידת הנאה סביר להניח – אז ברור שאם.טי.וי בצרות.

יכול להיות שאני אומרת את זה כל שנה, אבל השנה באמת היה הטקס הכי צפוי, רווי שמחה מאולצת ונטול התרגשות אמיתית שראיתי מעודי. ולמה אפשר לצפות ממופע שכבר בתחילתו יוצאת הגברת כריסטינה אגילרה – מנחת הטקס וזמרת השנה – בבגדי נזירה, אותם היא תפשוט תוך שלושים שניות כדי להישאר עם כמה פיסות בד המחוברות זו לזו בצורה יצירתית. אנחנו אמורים להתרגש מזה? הרי ככה כריסטינה יורדת למכולת.

ניכר שמתכנני הטקס נורא רצו לרצות את הקהל, לספק את המופע החגיגי ביותר, הנוצץ ביותר והמגניב ביותר בעולם. מינימום טקס נערת השנה של מעריב לנוער. רק מה, הם לא עשו את זה מכל הלב. נראה שהקונספט האם.טי.ויזיוני מתחיל להימאס אפילו על עצמו. מלבד רגעים בודדים – הרגעים בהם עלה ג'סטין טימברלייק לבמה כדי לקבל את אחד משלושת הפרסים שגרף, וההופעה של קראפטוורק שנראתה כל כך תלושה ולא מציאותית במסיבת החוטיני שמסביב – הטקס נראה עייף מהשטיקים של עצמו וכבר לא כל כך מבסוט מתעשיית הבלוף-עם-מחשוף שהוא מוכר. ובאמת קשה להתלהב בפעם האלף מההופעה מדגישת הקימורים של קיילי, הכוריאוגרפיה המטרופה של מיסי אליוט, חגיגת הבהמיות של פינק, הרגליים של ביונסה (באמת אחלה רגליים, אבל בכל זאת), הקיפינג-איט-ריל של הווייט סטרייפס, הרגישות האלגנטית של דיידו. קשה שלא להרגיש שטקס פרסי האם.טי.וי נהיה פרודיה על עצמו כשמי שמנחה את הטקס טורחת לציין כל חמש דקות כמה היא יפה וחתיכה, בעודה נראית כמו עוגת גזר הלבושה במלתחה של לימור אחרי שנאנסה בברוטליות על ידי החבר'ה של שון פול.

את חוסר שביעות הרצון של אם.טי.וי מעצמו וממה שהוא מייצג ניתן היה להרגיש בין השורות, כשאגילרה הציגה את טראוויס כ"להקה עם מסר מאחורי המוזיקה שלה" בפליאה גלויה, כשקלי אוסבורן הגדירה את אהבת הפופ כסוג של חטא בבואה להציג את פרס הפופ, כששירלי מנסון מגארבג' עלתה לבמה עם הפרצוף הכי משועמם שראיתי בחיים שלי. הרגשת חוסר שביעות הרצון הזאת נהייתה לגמרי ממוקדת ברגע שמייקל סטייפ מאר.אי.אם עלה לבמה, כשפס כחול מרוסס על פניו, ופצח בנאום כבד ורציני, שבקונטקסט שבו הוא נאמר זכה מיידית בתואר הרגע המביך ביותר של הערב. במקום להתנהג ברומא כרומאי, התנהג סטייפ פשוט כסטייפ, וזה מה שהיה לו להגיד: "יש הרבה אנשים ציניים בעולמנו העצוב, שמאמינים שלא נשאר דבר במוזיקה, שמעיין היצירה יבש, שאין רעיונות חדשים ולא נותר דבר מלבד מחוות חלולות ורגשות מזויפים. אני לא מסכים. והלהקה שאני עומד להציג בפניכם כעת מעידה על קיומו של כוח יצירתי נפיץ ומבריק, בעודה מצהירה בגאון: זהו העתיד והעתיד כבר כאן".

באמת שקיוויתי בשביל סטייפ שהוא צוחק ושהפאנצ'ליין יהיה הדרקנס – הלהקה היחידה שהציגה אמש בגופה ובנשמתה את הסתירה הפנימית של תעשיית האם.טי.וי ובכיף - אבל הוא לא צחק. הוא היה רציני לגמרי והזמין לבמה את הווייט סטרייפס, ודווקא הם לא הביעו שום סימני כפירה ושיחקו את המשחק עד הסוף. ושם המשחק הוא, אחרי הכל, להחזיק את הצופה מול המסך במשך שלוש שעות עד שהוא ילמד לדקלם בעל פה את כל החסויות. אמריקן אקספרס, Vodafone, ריפליי בלו ג'ינס, פוט לוקר.