כבר מזמן לא נתקלתי בסרט דוקומנטרי ישראלי המיועד לשידור בכורה בערוץ בלוויין ("בריזה") וזוכה למנה כה גדושה של יחסי ציבור אייטמים חדשותיים, כתבה נרחבת במוסף "סופשבוע" של מעריב, ועיסוק תקשורתי נרחב. כנראה שהעיתוי המושלם (יום האשה הבינלאומי), הגיבורות המתוקשרות (חנה אזולאי-הספרי) וצוות הנשים העומד גם מאחורי המצלמה (יוכי דדון ביימה, נילי אצלן צילמה ודקלה ברקאי הפיקה) עושה את שלו, ואין ספק כי "מחוננות" נהנית מכל היתרונות הללו. האם הכבוד מגיע לסרט בצדק? חד וחלק לא.
"מחוננות" עוסק בסיפורה של חבורת נשים, בנות עדות המזרח, שבצעירותן נשלחו מבתיהם לפנימיה הירושלמית היוקרתית "בויאר", שם עברו סוג של חינוך מחדש. הסרט מתחקה אחר גורלן של הנשים, שאמנם הפכו לקרייריסטיות ודעתניות, אך נותר בהן זעם כלפי הממסד. ועתה לסיפור העצוב באמת - אין בכוונתי לעסוק בתוכן של "מחוננות". אמנם מדובר בסיפור חשוב, סיפור ששווה לספר ולדעת ולספר, סיפור שבהחלט צופן בחובו דרמה. אולם בשום מקרה לא יכול סיפור שכזה להתרחש על המרקע כשהוא עטוף בחוסר הבושה האסתטי של "מחוננות".
"מחוננות" נראה ברובו כמו כתבה של טלוויזיה קהילתית. כל אלמנט המתקשר לבחירות הצילום של הבמאית והצלמת בנאלי ומביך. בחירת הלוקיישנים סתמית, משעממת ומגוחכת (בסצינה מסוימת נמעכות הגיבורות על ספה אחת, כדי שתהיינה כולן בשורה מול המצלמה), צילום הראיונות מקובע ומשעמם, ובחירת גדלי השוט מביכה. אם ההחלטה היתה לצלם את הגיבורות בשוט מקובע, מדוע לא בצילום תקריבי? מדוע השימוש המבחיל בגודל ביניים בסגנון חיים יביני? ניכר כי בכל אזורי האסתטיקה של "מחוננות" נעשתה הזנחה פושעת. הזנחה שמבחינתי שוללת את זכות הקיום של הסרט רב הפוטנציאל הזה.
* "מחוננות" משודר בערוץ "בריזה" של הלוויין ביום רביעי (7 במרץ) בשעה 20:30
שתלכנה לפוטו רצח
7.3.2001 / 13:57