פרחחים

מקובל להגיד שמאז "ניקוי ראש" לא היתה בישראל סאטירה ראויה לשמה. אתם יודעים מה, עזבו את התוכנית ההיא - תחשבו על קשת ההומור הרחבה הנמתחת מ"לול" דרך הגשש החיוור ועד שי ודרור. בכל אלה קיים סוג של עוקצנות, רוויה בהומור עצמי וחוצפה ישראלית במובן המעולה של המילה: חוצפה שבה וולגריות איומה ואנושיות חמה מנהלות מלחמת בוץ מפוארת, להנאתם הגדולה של הצופים. "ארץ נהדרת" - סדרת מערכונים שכתבו דויד ליפשיץ ואסף שלמון, ומוגשת על ידי מיטב בדרני ערוץ 2 - אמורה להציב מראה עקומה מול האירועים החדשותיים של מהלך השבוע ולהתכנס תחת הכותרת המחייבת "סאטירה". ולא היא.

הרעיון מאחורי "ארץ נהדרת" נחמד, אך הוא גם נשאר בגדר נחמדות שכזו, הגובלת בגרוע מכל – הקונצנזוס. יש משהו מאוד נוח בקונצנזוס: אפשר למתוח טיפה את הגבולות אבל להישאר ספונים היטב במגרש הביתי ואף פעם לא להיות בנבדל. אפשר, למשל, לבחור בנשיא קצב - אחד האנשים המשעממים והאפרוריים ביותר כיום בצמרת המדינית - כדמות ראשית מגומגמת שבולסת פיתה במהלך הראיון. אפשר גם לבצע התחמקות מרשימה מהתעללות מכוונת באדון שרון, ולהסתפק בדאחקות מילואימניקיות חביבות על אשכיו של פר ההרבעה שלו. ועוד דבר: היצמדות בטוחה לגבולות הקונצנזוס מבטיחה גם זהירות יתרה מפני רמיסת התקינות הפוליטית. טיפוסים עדתיים וסטריאוטיפיים מילאו אמנם את המסך עד לזרא (פמיניסטית יבשושית, רוסיה עילגת ומזרחי אהבל), אבל נראה אותם מקצצים את ראשי יש"ע דק-דק ומקפיצים אותם בשמן רותח כמה שניות.

הפחד לעשות סאטירה אמיתית בעידן של ממשלה עם מבט מטורף בעיניים מחד ועם שוט הרייטינג מאידך הוא הפחד להיות חריג. כשקדימוני התוכנית הראו לנו חבורה קשוחת מבט בחליפות שחורות ולצידה ארנבון ורדרד ועצבני, הם ניסו להבטיח לצופים שיקרה כאן משהו שונה. בפועל קיבלנו את השפן הלא נכון. הייתם מצפים מטל פרידמן ומאורנה בנאי שישתוללו באולפן כאוות נפשם, אך אלה – למרות שעשו עבודה מקצועית ומהנה כהרגלם – כבר ידעו ימים מסטולים ופרועים בהרבה. עצי הזית העקורים יכולים לישון בשקט. כבר מזמן לא נראתה תוכנית הומור נורמלית כל כך על מסכינו.

* התוכנית משודרת ביום שישי, ב-21:00, בערוץ 2