משעמם בפסגה

הכל כבר נאמר על הנפטונז, על הפיכתם למפיקים החמים ביותר עלי אדמות, על השתלטותם על המצעדים, על הצלתם את עולם ההיפ הופ ואחר כך גם את עולם הפופ כולו, על הניעור שהביאו לבריטני, על הפיכתם את ג'סטין טימברלייק למלך הפופ במו ידיהם, על פרויקט הצד שלהם N.E.R.D, על כובע המצחייה של פארל וויליאמס. בהתאם למעמדם הרם, אספו הנפטונז את כל המי ומי של עולם ההיפ הופ להשתתף באלבומם “Clones… The Neptunes Present”, והאמת היא שנרשמה אכזבה. אמנם מדובר באלבום עם לא פחות מ-18 קטעים, שאם תחתכו חצי מהם החוצה תישארו ביד עם אלבום לא פחות ממצוין, אבל במצבו הנוכחי מדובר באלבום ארוך, מייגע, מקושקש ולא אחיד, עם הרבה יותר מדי עליות וירידות, הערות שוליים וגיהוקים שמורידים מחדות האמירה של המכלול.

התקליט מתחיל בוייב מלוכלך ואגרסיבי עם “Light Your Ass on Fire” של באסטה ריימז בהפקת אלקטרו (לא במובן האלקטרוקלאשי, אלא במובן האפריקה במבאטה, ולראיה -בתחילתו ניתן לזהות סימפולונצ'יק של “Trans Europe Express” של קראפטוורק), שדן באותו נושא מוכר שבו דנים בהיפ הופ עוד מאז “Baby Got Back” של Sir Mix A Lot. נלי חוזר עם “If” - אחיו התאום והיותר אלגנטי של “Hot in Herre” – שמזכיר לנו איך הנפטונז הגיעו לאן שהם הגיעו, אבל לא מחדש דבר. מיד אחרי זה מגיעה ההפקה המינימליסטית של "הוט", בו חולק רוסקו פי גולדצ'יין (שמזכיר מאוד את Tone Loc) את אותו ביט רציף עם Pusha T ובו-בוניק. משם מגיעים ל”It Blows My Mind” של סנופ – ההפקה גאונית ולגמרי מפוצצת את השכל, אבל הכלבלב נשמע כאילו הוא הולך להירדם.

ואז באמת קורה משהו מוזר. ההיפ הופ מפנה את מקומו לרוק. סתם רוק. לבן, לא פאנקי בגרוש, נשמע כמו פיל בחנות סקס. אני לא יודעת מי אלה Spymob – אם כי אני בטוחה שממש בקרוב אני אדע גם אם לא ארצה - אבל הם לא קשורים פה לשום דבר ברדיוס של קילומטרים. מיד אחריהם מגיעים High Speed Scene- עוד חבורת אשכנזים עם גיטרות שלא טעמו בוטי עסיסי מימיהם - שמתחילים בתור פופ-פאנק אמריקאי חדש והופכים תוך שלושים שניות ל-Menswear (לזה כבר באמת אין לי הסבר!). שירם, “Fuck n' Spend” היה יכול להיות שיר חמוד בתקליט הראשון של סופרגראס, אבל מה לעזאזל הוא מחפש כאן?? אמנם ב- N.E.R.Dלימדו אותנו הנפטונז שהם ממש לא מגבילים את עצמם להיפ הופ, אבל שני השירים האלה הם באמת יציאה ביזארית.

החזרה מהרוק להיפ הופ היא הדרגתית, בעזרת "לוזר" של N.E.R.D, ואז התקליט נכנס לעוד אפיזודה פחות ממרשימה. לקראת הסוף העניינים מתאוששים עם "פופ שיט" המשעשע של Dirt McDirt, האלטר-אגו הקומי של אול' דירטי בסטארד, ו“Popular Thug” של קליס, שבמקור היה דואט שלה ושל Pusha T וכאן הופך לשיתוף פעולה בינה לבין נאס. היות ומה שהנפטונז עושים הכי טוב זה להיטים, ברור לגמרי שהשיא של האלבום הוא “Frontin'” החלקלק והטעים של פארל וויליאמס וג'יי זי, אחריו מגיע קטע בשם “Good Girl” של ונסה מרקז – עם הפקה שמזכירה קטעים של ג'נט ג'קסון מסוף האייטיז – שמתחברים יחדיו ליחידת אר נ' בי מפתה. אחידות היא לא הצד החזק של “Clones”, שמוכיח שיצירת אלבום שלם וקוהרנטי דורש מיומנויות אחרות לגמרי מהפקת סינגלים מצליחים, אבל לפחות יש בו בוכטה שמנמנה של קטעים טובים שמפצים על זה בגדול.

עברו כבר ארבע שנים ואני עדיין מתקשה להתאושש מהקאמבק של בלונדי. מה אני אגיד לכם? ה"מריה" הזה היה חתיכת שיר מכוער! “No Exit”, אלבום החזרה, עורר את השאלה המתבקשת אם הוא יותר או פחות גרוע ממה שהוא עלול היה להיות, כשההשוואה לתקליטים הישנים של בלונדי מראש מיותרת. אני לא זוכרת מה היתה התשובה, אבל דבי הארי והחבר'ה החליטו שכיף להם והם רוצים להמשיך. העובדה שבלונדי שוב איתנו כבר לא צריכה להכניס אף אחד להלם, עכשיו צריך רק להתמודד עם התוצאות.

“Good Boys”, הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש, מבשר טובות. הוא מתחיל במקצב אלטקרו והופך ללהיט רוק מתגלגל ומדבק עם הפקה עכשווית וקטע ראפ מוצלח שמעלה נשכחות מהימים בהם דבי הארי היתה הבחורה הלבנה הראשונה שניסתה את כוחה בהיפ הופ, ובלונדי היו הלהקה הראשונה שהביאו את ההיפ הופ לראש המצעד. ריספקט עצבני.

“The Curse of Blondie” נפתח ב”Shakedown”, אחד הקטעים הטובים באלבום, שנע בין ראפ-מטאל לאווירה ג'זית רגועה ומבהיר שבלונדי עדיין בקטע של ערבוב סגנונות והליכה על הקצה. אבל זה לא תמיד הולך להם כל כך בקלות. “Magic (Asadoya Yunta)” האוריינטלי והעלק-קסום, למשל, הוא קטע מביך עם סולו גיטרה וולגרי. “Undone” ו”Golden Rod” היו יכולים בקלות להיות שירים של גארבג', וגם אם זה נשמע כמו עלבון איום ונורא לבלונדי של פעם, הרי שזה הישג נאה בגיל חמישים פלוס. "הלו ג'ו" הוא שיר לזכרו של ג'ואי ראמון – לא בטוח שהשיר עושה עימו חסד, אבל אי אפשר שלא להתרגש מהמחווה. הבעיה העיקרית מתעוררת כשהארי מנסה לשיר בקול חמוד – קול שלמרבה הצער כבר לא נמצא באמתחתה - כמו ב“Background Melody (The Only One)”. התקליט נגמר עם שני קטעים יותר אוונגארדיים – אחד פרוע והשני רגוע – שהם בהחלט לא טעמו של כל אחד (ומאוד לא לטעמי), אבל לפחות הם מוכיחים שבלונדי לא איבדו את האומץ שלהם.

אחרי שהכל נגמר אנחנו מקבלים עוד קטע בונוס: רמיקס ל“Good Boys” של ג'ורג'יו מורודר, שכבר מיקסס לבלונדי אי אילו קטעים ועשה להארי את להיטה “Call Me”. למרבה הצער מורודר סתם ממחזר את סאונד האלקטרו-דיסקו המוכר שלו, שכבר יצא מכל החורים, ולא מוסיף לקטע המקורי שום דבר שהוא היה זקוק לו. כנראה שדבי הארי היא לא האגדה החיה היחידה שמזדקנת.