טוראי וג'נטלמן

עכשיו, כשהיא נסעה, אני יכול סוף-סוף לכתוב עליה, על א'. הדבר הכי חשוב שקרה בעולם בחודשים האחרונים – היא. או יותר נכון, היא ואני. אהבה? לא נכחיש. כמו ב"חומות של תקווה", כשהחבר'ה תופסים את זה שלא רצח את אשתו ואונסים אותו, גם אני מצאתי חצי שני כשאני מאחורי הסורגים, במעצר. היא היתה חיילת במקום שבו אני עצור. העובדה שהתגייסה לצבא כובש לא הפכה אותה מצודדת פחות. הופתעתי מאוד כשמצאתי את האומץ להתחיל איתה. עוד יותר הופתעתי כשנענתה - תמיד ידעתי שאני לא מסוג הבחורים שמצליחים להשיג בחורות כמוה. טעיתי. היא הסבירה לי את זה עד שהבנתי, בעיקר בדרכים שאי אפשר לתמלל.

היא היתה נהדרת, אדירה. היא גרמה לי לכתוב שירים. הם היו גרועים ממש. היא לא צחקה כשהקראתי לה אותם, היא התרגשה. היא היתה קאובואית על דייהטסו אפלהאוז, היא היתה בצבע שמש (אמרתי שגרועים). היא המסה אותי עד שיכולתי לסמוך, להישען עליה. היא לא כאן יותר. היא השתחררה וטסה מפה לשנה, שזה כמו נצח במונחים של עכשיו. נפרדנו.

קיבלתי חופשה מהמעצר ונסעתי ללוות אותה לשדה התעופה. נישקתי אותה מול ההורים שלה. על גבול האזור המותר לטסים בלבד, נפרדנו שוב ושוב. היה עצוב מאוד. היא נכנסה ואבדה. אני הסתובבתי והלכתי. אדם, נאשם עמית, בא לאסוף אותי משדה התעופה ולעודד אותי (אחלה חברים, סרבנים). הלכנו לשדה חיטה ליד מסלול הנחיתה. חיכינו. בחמש בבוקר ראיתי מה שבאנו לראות – המטוס שלה ממריא. הסתכלתי עליה עד שהפכה לנקודה קטנה, כוכב בהיר במיוחד, ואז נעלמה.

אני עצוב, אני לא מרחם על עצמי. טוב, אולי אני קצת מרחם על עצמי, אבל לא בצדק. זו היתה הבחירה שלי שכך יהיה, זו עדיין הבחירה שלי. אני יכול להפסיק את מה שאני עושה בכל רגע, לוותר. אולי אפילו אני יכול להצטרף אליה. בחרתי שלא, אני עדיין בוחר שלא. טיפש? בהחלט יכול להיות שכן.

אם ישאלו אותי מה היום הכי מחורבן בשנה האחרונה, מתי המחיר שאני משלם (מבחירה) היה הצלול ביותר, יש לי תשובה חדשה. כבר לא אענה שזה היום ההוא עם הכתובת על הקיר בכיתה י"ב. גם לא אענה שזה היום הראשון בכלא או אחד הימים שחטפתי שם קצת מכות. גם לא היום שבו הבנתי שהמשפט לא ייגמר תוך חודשיים. גם לא היום ההוא בשדה תימן שבו הסבירו לנו שאו שנעמיס פגזים על טנקים או שנשטוף כלים כל יום כל היום. זה היה היום שלמחרת. כשנגמרה החופשה. חוזר משדה התעופה. אוכל ארוחת בוקר עם אמא שלי. מחכה בתחנה. יושב באוטובוס, מביט בעמק יזרעאל בשדותיו. מגיע למעצר חזרה. שוכב בחדר ומביט בתקרה. מנסה לקרוא. אוכל ארוחת ערב. שוכב שוב במיטה, משתדל לישון. מתעורר ונזכר.

המחשבים לא מדברים עברית במקומות שהיא כותבת מהם. היא תמיד כותבת הרבה פחות ממה שאני רוצה לדעת, כנראה כי אני רוצה מהמיילים האלה משהו שהם לא יכולים לתת לי. תמונות אחרונות, לסיום: היא בצ'ילה מתרוצצת אחרי מזוודה; היא במנדוזה לומדת ספרדית; היא בהרים, עושה טרק וכמעט קופאת למוות; היא אוכלת שוקולד בברילוצ'ה. הציניות תחזור בשבוע הבא.