פורקים סחורה

גץ ומאייר עבדו בתובלה בשירות המולדת הגרמנית הגדולה. בתוקף תפקידם, כחלק מחטיבה מבצעית גדולה יותר, הם היו מעבירים משלוחים בסרביה במשאית זאורר חדישה שתוכננה במיוחד למטרה זאת, תוך שהם עוצרים באמצע הדרך לרגע קצר כדי לארגן את המטען בצורה האופטימלית לקראת הפריקה. בדיעבד, גינתה ההיסטוריה את עבודתם. היתה בעיה קלה עם אופי המטען ועם טיפולם בו – המטען היה של יהודים והעצירה נערכה כדי להסיט את צינור הפליטה של המשאית פנימה, כך שיחנוק למוות את המטען האנושי שלה. המתח הזה, בין העבודה הסבירה והטכנית של ההסעות לבין משמעותה הנוראה, עומד בבסיס ספרו החדש של דוד אלבחרי, "גץ ומאייר" (הוצאת כרמל).

אלבחרי מודה כי ייתכן כי חלק זה בהשמדת יהדות אירופה היה שולי יחסית. תוך זמן מועט הוחלט על אמצעים יעילים יותר "לטפל בבעיית היהודים", ולנהגים נותרת כנראה רק "העדנה שמעורר משפט כגון: אתה זוכר את משאיות הזאורר הישנות ההן" (עמ' 88). ואולם, ב"חלק שולי" זה נרצחו מרבית יהודי בלגרד והסביבה, מה שהופך את האובססיה של המספר (שהקווים האוטוביוגרפיים שבדמותו ברורים למדי) לגבי חייהם של השניים למובנת לחלוטין.

המספר, מרצה יהודי בבלגרד, מנסה נואשות להבין כיצד יכלו שני המסיעים לבצע את תפקידם, ולהרוג תוך כדי כך חלקים גדולים ממשפחתו. התשובות הן חלקיות, אולי כי לא יכולות להיות תשובות טובות באמת למעשי זוועה המתוכננים ומבוצעים בקור רוח שכזה. ובכל זאת, הוא מנסה. תוך סיכון שפיותו צולל המחבר לתוך שגרת חייהם של אותם רוצחים/נהגים, מנסה להלביש להם פרצוף, לתת להם צורה וסיפור חיים, להתמודד איכשהו עם הטירוף המחושב של השמדת יהדות בלגרד.

התשובה היחידה שאלבחרי מצליח לתת, באופן חלקי, היא הפיכת הרצח לעבודה – הדגשת הפן הטכני של המעשה, תוך מחיקה של הפן המוסרי. כך, מתאר לעצמו הסופר את מחשבותיהם של גיבוריו במונחים של מחשבות טכניות על איכות המכונית ויעילותה, על הכבישים הרעועים בבלקנים, שגרמו בסוף לאחד הצירים להישבר. אולי בעקבות תיאורטיקנים כמו חנה ארנדט ואנשי אסכולת פרנקפורט, מעלה אלבחרי את התזה כי התשובה לרוע היא קידושו המודרני של הטכני, התפישה ש"אנחנו רק עושים את העבודה", בלי לחשוב יותר מדי על מהותה. סתם, עובדים.

אבל, בסופו של דבר, תשובה זאת אינה מספקת והניסיון לא צולח ביד המחבר. הוא לא באמת יכול לתת לגץ ומאייר אופי, מה שמתבטא בכך ששתי הדמויות מתערבבות אצלו כליל. הוא אינו יכול להחליט למי מהרוצחים שייך איזה סיפור חיים – כל תכונה של גץ מלווה תמיד בתוספת, "ואולי היה זה מאייר", ולהפך – מה שיוצר דמויות רוצחים המזכירות קריקטורות מפלצתיות של אסטרגון וולדימיר של בקט. וכך, לבסוף, החיפוש האבוד אחר הזהות של השניים ומניעיהם מגיע למבוי סתום. החורים שיצרו הנאצים בעץ המשפחתי של משפחת אלבחרי יישארו שם תמיד, עד שיימחק העץ כליל.

הקריאה בספרון זה איננה קלה, כמו רוב הכותרים שהופיעו בסדרה זאת של הוצאת כרמל, אבל על הקושי בעיכול מפצה יכולת הכתיבה המרשימה של אלבחרי. הקורא מזדהה יותר ויותר עם חיפושו הקדחתני של אלבחרי, שנשאר ללא שם לכל אורך הספר, ומנסה אף הוא להבין את גץ ומאייר, לפחות קצת. במובן זה, ספר זה גם אינו ספר שואה "קלאסי" בסגנון ק. צטניק, העוסק בזכרונות מ"הפלנטה האחרת", מקום בלתי נגיש, שרק אלו שהיו בו יכולים להתחיל להבין את נוראותיו. זהו ניסיון נואש אך מרתק להבין את השותפים הזוטרים באכזריות הממוסדת, ובזה כוחו וחשיבותו.

בכל זאת, על הערה בקשר להוצאה אני לא יכול לוותר. בצדו האחורי של הספרון מוצג נושא הספר ומחברו, יחד עם כמה מלים טובות – פונקציה חשובה לכל הדעות. ואולם, אין שום הצדקה שבעולם למשפט הבא: "בספרו זה, הרביעי המתורגם לעברית, פורש בפנינו דוד אלבחרי את סיפורה של יהדות בלגרד ברצף אחד, בפסקה אחת, שקריאתה מותירה אותנו חסרי נשימה כפי שנותרו גם גיבוריו – קרבנות משאית הגז". מן ההשוואות הדביליות ביותר שניתן להעלות על הדעת.