אהבליות קוסמית

כנראה שמדובר בעניין בלתי נמנע, שהרי "אקזיט" הופכת בהדרגה למעצבת תרבות, לשופר להמונים, לבית חרושת לייצור טקסטים טלוויזיוניים מדוברים, ובאופן כללי – לבאזזזיונרית מטורפת. וזה נחמד, במידה מסוימת זה אפילו ממלא באופטימיות, לדעת שאחרי הכל הנוער אינו אבוד בלבנט, גם לא מדופרס ברובע המזרחי הנפיץ של אגן הים התיכון, כי אם שומר על אהבליות קוסמית דקה כקיסם, זחוחה כנצנצים ומעמיקה להתנסח כ–SMS.

אכן, השמועות מלמדות כי בהינתן ביוגרפיה אחרת, תקופה היסטורית אחרת, מיכאל הנגבי היה עלול לצמוח לממדי לודוויג ויטגנשטיין, ולמצער, אפילו, קחו נשימה ארוכה, פדריקו פליני ("8 וחצי"), או לכל הפחות אדריאן ליין ("9 וחצי שבועות של שיכרון חושים") – יען כי הנגבי נותן בבימוי, לא רק בפרזנטציית מוטציית נוער אקלקטית על המסך הקטן, יענו גם באמנות, לא רק בריקנות.

הדיבור על הנגבי, הוולטר בנג'מין של דור הפאנטה ענבים, מלמד כי הוא נבחר לגלם את תפקיד האינטלקטואל בחבורה, המשה שמוציא את הערמונים מן האש ואת חבריו ממצרים של השטחיות, אל עבר ישראל חדשה, ישראל של נוער משכיל, ערני, מיטיב קרוא ודיבור. אמנם, בתפקידו כאלטר אגו הפחות פוטוגני של עפר שכטר – הנגבי מנסח מודל מובחן מאוד של טינאייג' סטאר ישראלי: שוחה בשחי, טובל בכלום, קופץ ראש לתוך הרדוד – אבל מצהיר בסאב-טקסט של התנהלותו, "יש בי משהו אחר, איזה גדי טאוב זעיר שמחכה לפרוץ, איזה ניסים קלדרון שרק ממתין לשעת הכושר כדי להתחרע על הציבור בניתוחים פסאודו פובליציסטיים של עצמו בעיני עצמו המתכתב עם העולם הבוהה בעצמו".

לעומת עפר שכטר, המציג אינסוף בחזקת חור שחור של "אני מה שאני נראה, יו נואו, שווינג, גיחי-גיחי", הנגבי מסתיר יומרה עלומה למעמיק, למעורר עניין, למנוסח כהלכה. אפשר שהפלטפורמה של "אקזיט" אינה קרקע גידול מתאימה לבטא בה איכויות פילוסופיות, אך נדמה כי מגיע יותר לנוער הצופה בדריכות אלי מיכאל הנגבי, ממתין למוצא פה מרענן ומאתגר, מאשר אותו נער בקסקט גולף הפוך, שפותח את השיחה עם מרואייניו באזכור "שימו לב לפלסטר שיש לי על הפרצוף" ובהמשך מצחקק כאחרונת המעודדות עם נערה בביקיני, כשברקע נסובה שיחה בעניין "שירות בצה"ל – כן או לא". מיכאל הנגבי הזה הוא גם מיכאל הנגבי הצועד כסהרורי בלב המדבר בפרסומת לשוקו יטבתה, כאומר: "אנו ההולכים בחשכה, מצדיעים לכם: אלה שהחשכה היא להם החיים והמציאות". אירוני, נכון, אולם גם מעורר פלצות.

הזיווג של הזוג המוזר, לכאורה דבר והיפוכו, מיקרופילם של כוכב פופ והנגטיב שלו, שכטר והנגבי, הוא סוג של אמירה ליהוקית שיש בה כדי להעיד על מורכבותו של הנוער, על איזו רב רובדיות – אלא שהנגבי ושכטר, שהיו אמורים לשמש אנטיתזות אחד לשני, אלטר אגואים אחד של השני, הם לא יותר מצמד וריאציות משוכללות אחד על השני. שניהם גירסאות שקופות מאוויר של אותה הבועה בדיוק, וריאנטים על וואקום.

אלא שהס מלהזכיר זאת בעיני הנוער, שכן אם יחויב להכיר בכך שאנשי "אקזיט" הם חוליה נוספת בשרשרת שראשיתה בלידתה של מפלצת דחי אל דחי של אוי ויי זמיר, המשכה בהווה שכמוהו כתקופה נעלמה בספרי ההיסטוריה וסופה בעתיד הקובר את עצמו קבורת חמור ומשאיר על המצבה קווצת בלונד משיערו של עפר, תא אפור מת ממוחו המפורסם של מיכאל הנגבי – בוודאי יתחלחל, ואפשר שאפילו יגיב למאמר בתוקפנות מנוסחת לדבעי – במיטב המסורת.

אמנם – אולם הס מלהזכיר אף זאת – מאמר זה אינו אלא קול קורא במדבר, כי מדובר במלחמה, לא פחות, על פניה של המדינה, על תודעתם של אזרחיה הצעירים ועל הזכות להניף אגרוף אל מול פני ההמון ולומר, "בקצב הזה, הבעיה הדמוגרפית תהפוך להיות קצב התרבותם המדאיג של תואמי נוער 'אקזיט' בתוכנו". ממש כך, וגם אם בהגזמה, עדיין בתבוסתנות אל מול פני ההכרה כי חבל"ז.

וצריך להבהיר כי אין טרוניות כלפי מיכאל הנגבי האיש, שהרי הוא מתקיים במציאות שלא הוא עצמו בחר ומתקשר עם קהל שלא הוא אחראי לחינוכו – אלא שיש להתריע בפניו כי אם יש בלבו ולו בדל הסכמה עם נבואת האימים הזאת, מוטב שישמיע קריאתו החברתית לא רק בקבוצת "הבמאים הצעירים, החתרניים והרבע אוונגארדיים" אליה הוא משתייך כשהפרנסה אינה דוחקת, אלא גם בשעות האיכות שלו עם המיטב שבמירע הנוער, כלומר - בטלוויזיה. ואם הוא בסחי ובסבבה ובאווריטינג איז אנדר קונטרול בייבי, אין פרובלמה עם זה סבאל'ה, שימשיך לחטט באפו ולנענע בבלוריתו ולשחק אותה מלך הגבעה. ואנחנו נהיה לו לפילגש.