גסיס גסוס

אם מטרת הסרט "החיים בלעדי" של הבמאית/תסריטאית הספרדיה איזבל קויסט היתה לגרום לצופיו לבכות, הרי שמדובר במשימה קלה מדי. אתה רואה סרט על בחורה צעירה ויפה שחיה חיים קשים אך אף פעם לא מתלוננת, שמגלה לפתע שהיא חולה במחלה סופנית ונותרו לה חודשיים-שלושה לחיות - מה תעשה, לא תבכה? בטח שתבכה. תבכה כמו תינוק, עליה, על אמה הבודדה, על אבא שלה שאמנם יושב בכלא אבל הוא דווקא איש חמוד שתופר נעלי ספורט, על בעלה האוהב שמחמם את כפות רגליה בידיו כשקר, על שתי בנותיה הקטנות והתמימות, ובעיקר עליך, שגם סופך יגיע, אולי לא בעוד חודשיים שלושה, אבל מתישהו. ואולי אתה לא בחורה צעירה ויפה, ואולי אין לך חיים קשים ואתה דווקא כן מתלונן, אבל גם אם זה לא נראה ככה מבחוץ, בשבילך מותך יהיה לא פחות טראגי, וכל סרט שיזכיר לך את זה בצורה כל כך ישירה ובוטה בוודאי ייגע בך איפשהו.

אז אולי "החיים בלעדי" יגרום לצופיו לבכות, אבל זה יהיה בכי חלול וחסר כל ערך, בדיוק כמו הסרט עצמו. הקופרודוקציה הספרדית-קנדית הזאת, אותה הפיקו פדרו אלמודובר ואחיו אגוסטין, הוא זבלון סנטימנטלי המספר את סיפורה של בחורה קנדית בת 23 בשם אן (שרה פולי מ"המתיקות שאחרי","גו" ו"אהבה מצילום ראשון") שהתחתנה עם החבר הראשון שלה (סקוט ספידמן מ"פליסיטי"), אותו היא הכירה בהופעה האחרונה של נירוונה כשהוא הוריד את חולצתו ונתן לה אותה כדי לנגב בה את דמעותיה. זאת רק דוגמה אחת משלל ההתרחשויות הקיטשיות שהסרט מלא בהן, כאילו שתהליך גסיסתה הענוג והאסתטי של בחורה עדינה, שברירית ומקסימה בת 23 אינו קיטשי מספיק.

בגיל 17 ילדה אן את בתה הבכורה וכעבור שנתיים את בתה השנייה, וכעת היא גרה עם בעלה האוהב והחמוד, איתו היא מנהלת מערכת יחסים אידילית והרמונית בצורה לחלוטין בלתי הגיונית ביחס לתנאי המחייה שלהם (להגברת הטרגדיה, כמובן), בקרוון העומד בחצר ביתה של אמה הממורמרת (דבי הארי). כמעט שכחתי לציין שבלילות עובדת אן כמנקה באוניברסיטה, אותה היא כמובן לא זכתה מעולם לפקוד כי היא צריכה לטפל במשפחתה. ואחרי כל זה מגלה אן לפתע שהיא גוססת מסרטן. בתור בחורה שגדלות נפש הוא שמה האמצעי, מקבלת אן את הבשורה באומץ, בשלווה ואפילו בהומור - ומחליטה לא לספר על כך לאיש. היא שומרת את הסוד לעצמה ומכינה רשימה של דברים שעליה להספיק לעשות לפני מותה.

למרות שמרבית המשימות שהיא מטילה על עצמה מעידות על אגוצנטריות ואגואיסטיות מוחלטת – לא רק שהיא רוצה לשכב עם גבר אחר מלבד בעלה, היא גם רוצה שגבר אחר יתאהב בה (מבלי שידע שהיא עומדת למות, כמובן) – הסרט הולך שבי אחרי כל מיני קלישאות רומנטיות לא ברורות ובדרך מאבד כל רגישות ואמפתיה. למען ההגינות, יש לאן ברשימה גם משימות אלטרואיסטיות, כמו למצוא לבעלה אשה חדשה שבנותיה יאהבו (אותה מגלמת לאונור ווטלינג מ"דבר אליה" של אלמודובר), אבל גם משם לא תצא הישועה. בואו נאמר שאם עוד לא הייתי בטוחה ש"החיים בלעדי" הוא לא יותר ממסחטת רגשות מניפולטיבית, וולגרית וחסרת בושה, אז הסיפור אותו מספרת האשה החדשה, שבמקרה גם לה קוראים אן (כמובן), על זוג תאומים סיאמים בני יומם שגססו בזרועותיה (צריך לשמוע כדי להאמין), הוא ההוכחה האולטימטיבית לכך.

כדי להצליח לצפות בטרגדיה הזאת מתחילתה ועד סופה מתובל הסרט בבדיחות - בעיקר על מילי ונילי - שחלקן דווקא מצחיקות, אבל בקונטקסט הזה מרגישות מודבקות ותקועות כמו עצם בגרון. הדבר היחיד הטוב בסרט הוא המשחק המצוין של כל השחקנים. בנוסף לאלה שציינתי צריך להוסיף גם את אמנדה פלאמר ("ספרות זולה", "נשיקת הפרפר"), אלפרד מולינה ("פרידה", "שוקולד"), מריה דה מדיירוס (ספרות זולה"), וגבוה מעל כולם את מארק רפלו, שמאז "מישהו לסמוך עליו" לא מפסיק להקסים. זה באמת לא הוגן ששחקנים כל כך טובים צריכים לשחק בסרט כל כך גרוע.