חתרן תתרן

במאה ה- 20 לא נותרה עוד אף פיסת קרקע שאינה נתונה לתביעת בעלות מצד מדינת לאום כלשהי, אף סנטימטר מרובע החופשי ממשטור ומיסוי. את העובדה היבשה הזאת מעלה חכים ביי בספרו TAZ (Temporary Autonomous Zone), כטריגר לשאלה הפסימית "האם נידונו לא לחוות לעולם אוטונומיה, לעולם לא לעמוד ולו רגע אחד על פיסת אדמה שרק החופש שולט בה?". במילים אלו טוען למעשה ביי שהיחיד הוא קורבן המציאות מכיוון שלעולם אין הוא יכול להימצא בעמדת שליטה מוחלטת על חייו. הספר "אזור אוטונומי ארעי" הוא מעין מדריך מעשי ואופטימי שמתווה את הדרך להיחלץ מהפיקוח ולייצר מובלעות של אוטונומיה זמנית, במחיר שווה לכל נפש.

שורשיו של ה-TAZ, לדברי ביי, מצויים בקהילות שקיימו מובלעות של חופש מוחלט לאורך ההיסטוריה. הוא סוקר אותן, החל באוטופיות פיראטיות של מתיישבי "אי הצבים", לימים אמריקה, כמחאה וסרבנות נגד "הפרויקט האירופאי" במאה ה-16, דרך ליברטטיה, קהילות אורבניות אנרכיסטיות, הסקוואטים, תרבויות ויראליות, חוויות סייברספייס, ועד להאקרים בני ימינו. אפשר להניח שכנופיית אל-קעידה לא הוכנסה לרשימה הנוצצת רק משום שהטקסט פורסם במקור ב-1991.

נקודת המוצא הבסיסית שמאפיינת את "קהילות הרצון החופשי" היא סרבנותן להתקיים במסגרת החוק והציוויליזציה השלטת על שלל סממניה: מיסוי, גזענות, השכלה, כנסיה, חינוך, קודים תרבותיים וכו'. אלו קהילות שמעדיפות חיי גרילה עליזים אך קצרים על פני הביטחון המעיק של הקונצנזוס, ומוכנות לשלם את המחיר: חוסר ודאות מתמיד, נכונות להחליף צורה בכל רגע נתון, התבססות על "כלכלה פיראטית" ושאריות הייצור של החברה (כלומר ביזה). פעמים רבות הן סובלניות בהרבה מהתרבות שמהן הגיעו, היות שגרעינן מורכב מפליטי אותה התרבות - קבוצות גזע שונות, ושוליים כלכיים, מיניים וחברתיים. הקשרים בתוכן אינם מבוססים על קרבה משפחתית אלא על רעיונות ואינטרסים משותפים.

למרות שהאנרכיזם הרדיקלי הוא הגרעין הרעיוני של ה-TAZ, פוסל ביי את המהפיכה כמכשיר לשינוי. הן משום שלאורך ההיסטוריה מהפכות לא השיגו אף חלום ורק גלגלו את מנגנוני הכוח מאידיאולוגיה אחת לאחרת, והן משום מוגבלותו של היחיד בהתנגשות החזיתית מול הממסד הכל-יכול. אל מול האידיאולוגיות והמהפיכות שליוו את המאה ה-20 מציב ביי את האופציה שקיימת בידיו של כל אדם לייצר לעצמו את סדר היום הפרטי שלו. הוא מציע להיאחז בפרקטיקה של היומיום כמכניזם של התקוממות ועימות מתמשכים, ולנהל סדר יום חתרני המגולם במעשי היומיום.

לשיטתו, בעולם שבו הכל ממופה, מסומן, מוגדר וממושטר, כוחו של היחיד טמון ביכולתו להיעלם: "ההיעלמות היא הטקטיקה המושלמת בעידן שבו המדינה נוכחת בכל, כל יכולה, ובה בעת מלאה בסדקים ובחללים ריקים". היכולת לחיות כרוח רפאים שאינה נתונה למרותם של מנגנוני החברה, היא טקטיקה של הגנה: אם הם לא יכולים לראות אותך הם גם לא יכולים למשטר אותך. במקום מאבק פנים אל פנים בין כוחות לא שווים (היחיד מול הממסד), מציע ביי הסתננות חשאית: "האוטונומיה החדשה מסתננת לתקשורת וחותרת תחתיה מבפנים – או שלא תהיה נראית כלל". יתרה מכך, קיומו של ה-TAZ, שאותו הוא נמנע מלהגדיר במדויק, מותנה בחוסר האפשרות לסמנו. זוהי "פעולת גרילה משחררת הממסמסת עצמה על מנת להשתנות במקום אחר לפני שהמדינה יכולה למחוץ אותה". עם זאת, "אם המונח יהפוך להיות אקטואלי הוא יובן ללא קושי… מתוך פעולה".

את הסרבנות שמציע ביי ניתן ליישם בחיי היומיום והיא מושתתת על ניצול פרצות שקיימות ברשת האינפורמציה החובקת-כל של הממסד. במקום סרבנות עבודה מסורתית המגולמת בהשבתה כללית, מציע ביי העסקה עצמית, כלומר יזמות. במקום המשפחה הגרעינית – מצביע ביי על קיומן של משפחות חד הוריות/מיניות/גרושות, במקום לנסות ולהשתלב ב"רשת" האינטרנט, הוא מציע לייצר רשת נגדית – "מרקם", המתעלק עליה כקורים סמויים של אינפורמציה המועברת בדואר רגיל או ברכילות של בתי קפה. במקום תכנון, הוא מעצים את חשיבותה של ההתרחשות הספונטאנית, כזו שמתקיימת בכל מסיבה פתוחה. לדבריו, לא רק שרגעים כאלה מייצרים אזורים אוטונומיים זמניים, הם גם אלו שמעניקים צורה ומשמעות לחיים.

לכאורה עוסק ביי באנרכיה רדיקלית. למעשה, הוא מציע לנו לנהל משא ומתן דיפלומטי אך יעיל עם נסיבות החיים, תוך המנעות מעימותים חזיתיים חסרי תוחלת, וחשיפה מיותרת שמובילה להיפגעות. ה-TAZ הינו דרך חיים מפוקחת ואופורטוניסטית שאינה עוסקת במשמעותם הדברים, אלא באופן שבו ניתן לרתום אותם להשגת המטרה – מובלעות אוטונומיות: "הוא פשוט אוסף אליו את מה שיכול לשמש אותו. תרבות היא הטבע שלנו ואנו העורבים-לקחנים, או הציידים הלקטים של עולם ה-com.tech". במקום חופש טוטאלי הוא מציע שחרור זמני. במקום כניעה לנסיבות - סתגלנות אקטיבית. במקום ערכים דוגמטיים – התלקחויות ספונטאניות על פי הנסיבות. אבזם המגף הצבאי משמש כמטאפורה לתיאור חוסר האונים של היחיד אל מול הממסד, וה-TAZ מציע ל"היאחז באבזם המגף כדי לעלות למעלה". זוהי לוחמה רכה אך יעילה שמתמרנת את כוחם של הרבים והחזקים לטובת החלש והיחיד.

אם כולם היו פועלים על פי אורח החיים שהוא מציע, ומתייחסים לכך כאידיאולוגיה, היא היתה קרויה בוודאי נורמליזציה. שכן טקטיקות הלוחמה הסתגלנית לקוחות הישר מאורח החיים הקפיטליסטי שדוגל בכוחות השוק. משום כך אין זה מפתיע שכמו שרי אריסון וגדי טאוב, טוען ביי שהתנאי הראשון לקיומו של ה-TAZ בחיי היומיום, הוא מודעותו של היחיד לכך שהוא חופשי. יענו, החופש מתחיל מבפנים. בעולם שבו לא נותרה עוד אף מחווה רדיקלית שיכולה לזעזע, יש מקום לשאלה האם פירושה של רדיקליות בת-זמננו היא בעצם נורמליזציה.

חכים ביי הינו פסבדון (שם-עט), ומעט מאד ידוע על זהותו האמיתית של סופר זה, פרט לעובדות בלתי מאוששות הקושרות אותו עם התמכרות לאופיום ומגורים ביערות ניו-ג'רזי או בצ'יינה טאון ניו-יורק. קשה להשתחרר מן הרושם שאדם זה בעצם פורש בפנינו את סיפור חייו, את הצלחתו לייצר לעצמו את האזור האו