1.The Wrens - The Meadowland
הרנס קיימים כבר 15 שנה. את האלבום הראשון שלהם הם הוציאו כבר ב-1994. לקח להם שבע שנים להוציא את השלישי, וארבע שנים להקליט אותו. קוראים לו "The Meadowland, והוא בפירוש אחד הדיסקים הטובים של 2003. האמת היא שהוא יצא כבר בספטמבר, אבל לא יצא לי לדבר עליו אז סליחה. מצד שני, אם להם לוקח כל כך הרבה זמן לעשות אלבומים, יכול להיות שזה בסדר מבחינתי שהגעתי אליו לאט.
הם מניו ג'רזי, ויש להם עבר עם סיפור שמדבר על הצעה אחת מחברת תקליטים גדולה שהבטיחה להם את השמים ודרשה רק שימתנו בבקשה את הצליל ויעוטו אל הרדיו. הם דחו את זה בנימוס וראו איך להקות כמו קריד (ואחר כך אוואנסנס), שכן חתמו, עושים שמות ומיליונים בשוק הסל-אאוט אלטרנטיב. חוסר ההתפשרות הביא אותם לעוד כמה שנים נהדרות של עבודות מזדמנות, אבל גם לאלבום הכי טוב שלהם, ושוב, אחד הטובים של השנה (ונדמה שיש כל כך הרבה כאלה השנה).
ויש בו כל כך הרבה מצבי רוח. רובם נעים באזור שברון הלב. ועדיין, זה דיסק כל כך מגוון. כל טראק בו נשמע כמו סיפור אחר לגמרי (ויכול להיות שזה קשור לזה שטווח ההקלטות היה כה ארוך). וזה אלבום רוק-גיטרות רגשני, רומנטי, משופע בלדות, אבל גם כמה טרקים יותר נושכים. שלא כמו בעברם, הרנס מתבוססים בעיקר בתחומי המיד-טמפו, אבל נדמה שזה תפור עליהם.
לזמר צ'רלס מקסיקו, שבטח גם כותב את הטקסטים הנהדרים, יש מנעד חליפות מרשים למדי. הוא נע בקלילות בין לחישות, שירה רכה וצעקות אבל בכל רגע נתון שומעים שזה מהקישקע. ב-" This Boy Is Exhausted" הוא נשמע, בנון-שלנטיות, כמו מה שגווין רוסדייל מבוש תמיד רצה להיות לפני שהתחתן עם גוון סטפני. והאמת היא שלאורך האלבום הזה מזדקקים כמה וכמה רגעים שממש מאייתים את המספר 1997 אבל קורים הרבה יותר נכון ממה שהשנה הזו אי פעם נשמעה. אולי משום שהם מצוידים בתובנות אינדי שמעוגנות כבר מבפנים.
יש סיכוי שהמגרעה הגדולה היחידה של האלבום הזה היא שהוא מפוזר להרבה מדי כיוונים. אולי גם העובדה שהוא ארוך ואפי (למרות שיש אפי אנדינג) יכולה להיחשב כמקררת. אבל האמת היא שמדובר במוצר נגיש למדי, ואחרי כמה האזנות ראשוניות, שמסתמכות בעיקר על הרגעים הממסמרים והמיידיים, מתבצע תהליך התמכרות מזורז לכל מה שיש לדיסק הזה להציע. וזה לא מעט.
2. Electric Soft Parade - The American Adventure, הד ארצי
האחים ווייט חוזרים. חזרו. והכוונה היא לא לג'ק ומגי, כמובן, כי אם לאלכס וטום שני הטינאייג'רים מברייטון שמרכיבים את האלקטריק סופט פרייד (טוב, נו, אלכס כבר בן 21). אלבומם הקודם, "Holes in the Wall", שיצא בתחילת 2002, היה התפוצצות פופ-רוק ממכרת וחד פעמית, וסומן כאחד מתקליטי הבכורה המהבהבים של השנה שעברה (למרות שזה לא היה בדיוק אלבום הבכורה שלהם - השניים הקליטו כמה אלבומים מגה-עצמאיים תחת שמות אחרים). וייב הבריט-פופ-אינדי הנגיש והמלודי שנסק שם הביא להם מועמדות לפרס המרקורי הנחשב והמחושב, זכייה בפרס מגזין ה-"Q" בקטגוריית "תגלית השנה" והתנפלות הייפ מסוימת מצד העיתונות הבריטית (שבעיקר ניסתה לחמם את האחים, איך לא, אחד נגד השני).
והנה הם חוזרים עם "The American Advneture", עדיין מעריצי אש ופול מקרטני, עדיין מנגנים בכל הכלים, עדיין עם הפקה אלסטית ויצירתית אבל עם מקדם סחף נמוך בהרבה. האחים ווייט הם הפעם עצבוביים למדי, ולא ברור למה. אולי זה בגלל שהם קלטו שיוצא להם אלבום לא טוב. וזה לא שהוא כזה לא טוב, הוא רק ממש לא טוב בהשוואה לקודם, שהיה ממש טוב. כי באלבום הזה אין גרוב, אין את שמחת בית השואבה, אין את ההשתובבות. הכל נותר מלודי ונחמד, רק שההרגשה היא של משקולות על הרגליים ורוטב מלנכוליה שנשפך בהגזמה.
אני קצת בטוח שהאלבום הבא שלהם כבר יחזור להיות פ33ה, כמו שאומרים. אולי כשהראשוניות חולפת, כמו שקרה כאן, מתגלה פתאום כי לשני הילדודסים האלה עדיין חסר קצת חספוס. ייתכן שהם צריכים קודם כל להתחיל להתגלח. בכל מקרה, זה עדיין מהנה במידה להאזין לשניים האלה פועלים במרחב היצירתי המנותק שלהם.
3. צ'או
אחרי שלוש ומשהו שנים של כתיבה כאן, אני אורז את הפקלאות. העתיד: מקום שאני הס כאן מלבטא את שמו (למרות שמותר כבר לגלות שלא מדובר באיוש משרת נספח התרבות בלוס אנג'לס). על כל פנים, תודה.