והיה מחננו טהור

ספרו קטן הממדים של פרנק פבלוף, "בוקר חום" (הוצאת נהר ספרים), גיבש סביבו, לאט-לאט ובהתמדה, קונצנזוס של קוראים נלהבים. אדם ברוך, למשל, שיבחו במדורו כסאטירה אנטי פאשיסטית (אמנם אתה הקורא תסיים את קריאתה ברבע שעה, אך את עצם הספר תזכור גם בעוד שנה). גם רון פונדק שמח להמליץ על הספר ב"ספרים רבותי ספרים" הצה"לית, והגדיל לעשות זאב שטרנהל, שלרשימתו המשבחת יוחד דף השער במוסף הספרים של "הארץ".

יש לציין שהספר, שהצליח לגבש עדת סניגורים נלהבת כל כך (רון פונדק!), זכה להצלחה דומה גם במולדתו צרפת. מדובר בסאטירה על חיים תחת משטר פאשיסטי, כשהאדם הפשוט מתרגל לאיסורים השרירותיים שנכפים עליו, מקבל בשתיקה והבנה אבסורדים יומיים (כמו האיסור להחזיק חיות מחמד בצבע חום) ומוריד את הראש. הוא הרי רק רוצה לחיות חיי נוחות ושגרה, עד שכמובן מאוחר מדי. מסתבר, אם כן, שכל האינטלקטואלים לא מחבבים את הפאשיזם, לפחות באופן המופשט. פאשיזם זה רע, רע, רע. והיה מחננו טהור ומצפוננו נקי.

השאלה היא האם מישהו יוצא בגלוי נגד שתילי הפאשיזם הרכים שמלבלבים בגינתנו, או שכולם לוחשים ומסתפקים בהטמעת ביקורתם החברתית במאמרים ספרותיים. נדמה לי שההתלהבות מהמשל שמציע "בוקר חום" מלמדת בעיקר על הקלות הנסבלת מאוד של מחאת אנשי הרוח. קחו לכם רבע שעה של קריאה ואחרי זה תתנגדו יפה לפאשיזם. לא צריך יותר מזה. בוקר חום הרי שווה לכל נפש. אפשר להקריא אותו בפעילויות בתנועה, להביא אותו כמתנה, להעביר על אודותיו שיעור חברה, יום אחד יעשו סביבו גם ערב יחידה ערכי. המסר, חברים, ברור, ויפה שעה אחת קודם וכל זה .

עם זאת, אני מתקשה להכריע: האם גלי האהדה סביב "בוקר חום" מעידים על חתרנות כלפי השלטון בטכניקה של הרחקת עדות (בכל זאת ספר צרפתי), או שמא אכן מדובר בסוג של כסת"ח שמאלני, מסוג אנחנו את שלנו עשינו. אנחנו התרענו בגרון ניחר נגד פאשיזם במקום אחר ובזמן אחר, וגם כתבנו ביקורות ספרות ובהחלט מאוד תמכנו בספר שמגנה את הפאשיזם.

בכינוסי שמאל, לרוב בערבי סרבנות, נוהגים לחזור ולקרוא את ברכט. בעיקר את השירים הקצרצרים שלו. המדקדקים או הצעירים במיוחד גם מדפיסים זאת על חולצות. האם, אם כן, ברטולד ברכט הוא קלישאה? ושוב, התשובה היא כן, ולא. הרי אי אפשר לדקלם שוב ושוב עד יעבור זעם "גנרל הטנק שלך חזק" ולצפות להשיג אפקט אחר מאדישות. גם שירה טובה נשחקת. אבל ברכט הוא גם משורר ומחזאי מעולה, ולכן כשמצליחים לסטות מארבעת הטקסטים המובנים מאליהם, יש ניחוח חתרני באוויר. צר לי לחלוק על עמיתי המלומדים ממני, אך בעיני, להבדיל מברכט, "בוקר חום" אינו חורג מהמובן מאליו. הוא אולי חשוב ערכית, אך מבחינה ספרותית הוא משל מהודק אך כמעט חד ממדי. לו היה בסביבתי בן תשחורת פוטנציאלי הייתי מושיבה אותו לקרוא (רבע שעה) ואחר כך שואלת שאלות מנחות. אך אינני בת תשחורת ו"בוקר חום" הוא לא הקאפ אוף טי שלי. עם זאת, המסר כשלעצמו ראוי למדי וכלל לא מובן מאליו במציאות הסאבלימנלית הנוכחית. ולכל השמאלנים מיטיבי הקרוא שהגיעו לגבורות אפשר להציע לבקר יותר בהפגנות, לתמוך בסרבנים ולהתענג פחות על צדקנותם, ואז הפאשיזם, אולי, לא יעבור.