הצ'יזבטרון

הכינוי הזה שהודבק ל"הילד נשאר בסרט", "סרט דוקומנטרי", משונה למדי. טכנית, ברור שהסרט חוסה תחת ההגדרה הרחבה של הקולנוע התיעודי, אבל כבר בשתי הדקות הראשונות של הצפייה ברור שמשהו פה מאוד פישי. לרוברט אוואנס, אחד ממפיקי הסרטים המרכזיים של הסבנטיז, יש מה לספר. הוא היה שם בכמה מהרגעים הגדולים של הקולנוע, הרים אותם או מחץ אותם, אבל היה שם. מה שהיו "אהבה בשחקים" ו"קון איר" לג'רי ברוקהיימר, הארכי-מפיק הבולט של ימינו, היו "הסנדק" ו"צ'יינטאון" לאוואנס. היו לו המזל והאינסטינקטים לעבוד על הדבר הנכון בזמן הנכון, והוא הקים את אולפני פארמונט על הרגליים. לא רע בכלל.

תענוג לשמוע את אוואנס פורש את סיפור חייו, המעשייה מעניינת ורצופה בפרטי רכילות לוהטים. מיהו הבמאי המזוקן והכושל שנבחר לביים את "הסנדק" אך ורק בשל מוצאו האיטלקי? התשובה ידועה, פרנסיס פורד, אך הסיפור מאחורי הבחירה הוא שמעניין. עפ"י אוואנס הסיבה שכל סרטי המאפיה טרם תקופת "הסנדק" נכשלו היא שהם בוימו ושוחקו ע"י יהודים שניסו להתחזות לאיטלקים. הסיבה ש"הסנדק" עומד להצליח היא שאיטלקים יריצו אותו. הבעיה היחידה היא שבהוליווד של תחילת שנות השבעים מסתובבים מעט מאוד במאים איטלקים. האופציה היחידה היא הנפל הזה, קופולה.

ובאמת, כל שאנו שומעים הוא קולו של אוואנס, שברגעי מפתח אף מפליא בחיקויים משובחים של דמויות מרכזיות בחייו, החל באשתו השחקנית אלי מקגרו וכלה ברומן פולנסקי. האירועים מתוארים כולם מנקודת מבטו, מסוננים ומעובדים להאדרת שמו (איכשהו נשמטו מהסרט חמש-שש חתונות ופרידות), במעין כנות קמצנית בה הוא מתוודה על שערוריית הסמים המתוקשרת מאוד בה הסתבך, אך טוען שהוא בכלל לא נהג להשתמש בקוקאין, הוא התחיל עם זה ממש מאוחר בגלל כאבים בברך. הפעמים היחידות בהן נשמע קול שאיננו שלו הם קטעי הארכיון המעטים יחסית השזורים בסרט. תוכנו הויזואלי של "הילד" מורכב בעיקר מתמונות סטילס שטופלו היטב בפוטושופ ובמה שעלול להיחשד כתוכנת המצגות הפופולרית פאוור-פוינט. למרות כמה רגעים מבריקים, אפשר בגדול למצמץ פעמים רבות לאורך הסרט, שכן הלוק שלו מזכיר בעיקר את התיעודונים הנחותים הצצים בשעות הצוהריים בערוץ ההיסטוריה, לאורכם משוטטת המצלמה על שניים-שלושה איורי אילוסטרציה ותמונה אחת מהוהה.

וכאן חייבת להישאל השאלה – איזה מין סרט זה? לדעתי יש שתי אופציות מרכזיות מהן אפשר להתחיל להרהר בו:

הראשונה, המסתמכת על כך שלא מדובר במוצר המזכיר באופן כלשהו סרט קולנוע, כי אם סרטון שיווקי המופק בערוץ E!, היא שבמאי הסרט, נאנט בורשטין וברט מורגן, קראו והתלהבו מהאוטוביוגרפיה של אוואנס ופנו אליו כדי להפוך אותה לדוקומנטרי. הפתיינות המניפולטיבית שלו כבשה את הצמד המתחיל והוא הנחה את הסרט עד לאיבוד שליטה מוחלט מצידם, כך שנוצר הסרט המאוד מצחיק וכיפי הזה, שמשמעותו היחידה היא הארת דמותו של אוואנס באור חדש וחיובי.

השנייה היא שמדובר במעין מהתלה ספייק ג'ונסית שכזו, הזרועה כולה רמזים שנועדו לערער את אמינותה, דווקא באמצעות הצגה מוקצנת של הראיות התומכות בה. הרעיון לתת לאדם כמו אוואנס, שבאמתחתו הרפתקאות כה רבות, להשתולל ולהפליג בסיפוריו על עצמו ולהציג אותם כפי שהיה רוצה שיקרו, מבלי לעמת אותו עם גירסאות אחרות, יוצרת חגיגה נרקיסיסטית מודעת לעצמה (שכן אוואנס אינו אידיוט), שבוודאי מגיעה למיצוי נוסף בסדרת הטלוויזיה המצויירת "קיד נוטוריוס", העוקבת אחר מעלליו של המפיק, אותה יזמו בורשטין ומורגן יחד עם אוואנס עצמו בקומדי סנטרל. כיצירה מודעת לעצמה הופך לפתע "הילד" לטוען לגיטימי לתואר "תיעודי" מבלי שאוכל לעקם על כך את הפרצוף. אחרי הכל, מדובר באדם שפחות או יותר עשה סרט על עצמו. אבל אולי אני סתם מדמיינת דברים.