"אלדוס האקסלי הוא ללא ספק סופר גרוע, המשפטים שלו כבדים ונעדרי חן, הדמויות שלו כבדות ומכניות. אבל הוא ניחן באינטואיציה בסיסית שהביאה אותו לעמוד על העובדה שהתפתחות המדע והטכנולוגיה משפיעה זה כמה מאות שנים ותמשיך להשפיע יותר ויותר ובאופן בלעדי על התפתחות החברה המערבית. לעומת זאת, אפשר שהוא נעדר עידון, אבחנה פסיכולוגית וסגנון"
(מישל וולבק, "החלקיקים האלמנטריים")
בכל הקשור לעיסוק בתרבות הפופ או בתרבות עממית אחרת, חלוקת התפקידים לאורך המחצית השנייה של המאה העשרים היתה די ברורה לכל המשתתפים. על מלאכת הקידוד, הפענוח והמבט המבני עמלו בתכונה רבה הצרפתים. על מלאכת הטמעתה וייצוגה של התרבות הנמוכה בספרות ובשירה ללא כל פרשנות מיותרת היו מן הסתם אחראים האמריקאים. אולי זה בגלל ש"פוסט-סטרוקטורליזם" נשמע פשוט טוב יותר בצרפתית, אולי בגלל שהאמריקאים פשוט חיים את החיים האלה במלוא הדרם של אורות הניאון של שלטי החוצות. סביר להניח שזה בגלל שהצרפתים הם פשוט צרפתים.
מישל וולבק אינו מצליח לטעמי לעשות את הקרוס-אובר הזה עם "החלקיקים האלמנטריים" (הוצאת בבל). יותר מזה, לדעתי הוא כושל כישלון חרוץ. זה לא שלא עשו את זה בעבר משני צדי המתרס - יוצרים כמו ז'ורז' פרק לדוגמה, או אנדי וורהול כדוגמה הפוכת-כיוון, הטביעו עמוק את חותמם. העניין הוא שפנומנים אינם נולדים מדי יום ומישל וולבק בהחלט אינו פנומן. כאן יש לעצור ולציין שמרגע זה שייך קולי לספרה האינטלקטואלית המתקראת "החוג האנטי-וולבקי, מחשבות כפירה בגיבור התרבות החדש", גל דעתני שהתפרץ במקביל לכינונו של וולבק כיוצר שנוי במחלוקת מאמצע שנות התשעים בצרפת, לאחר מבול פרסומי שכלל מסות, רומן וספר שירה.
הספר, שיצא לאור בשנת 98', מלווה את מהלך חייהם של שני אחים למחצה, ברונו ומישל (שפרטים ביוגרפיים לא מעטים זהים לו ולסופר). הראשון מורה לספרות בעל אובססיות מיניות חריגות, המכלה את זמנו בעולם הבילויים שהפונוגרפיה מציעה; השני חוקר ביולוגיה מולקולרית, הסובל מאטימות רגשית חריפה וממצה את זמנו בשיטוט לילי בסופרמרקטים. שתי הדמויות עוברות תהליך שבו הן מנסות לגעת באותה מתת אלוה הנשגבת מכל שקיימת על פני האדמה - אהבה, כמובן.
וולבק משחיל דרך הנראטיב הדרמטי פיסות פיסות של קטעי ניתוח מדעיים וסוציולוגיים, הבוחנים את התופעות התרבותיות השכיחות משנות השישים ועד שנות התשעים, ממקם אותן כפאוזות עיוניות בתוך השטף העלילתי. עם זאת, האמירה שלו מסתכמת בעליונות הנעורים על הזקנה ובקשר ההולדה שבין סצינת הביט בקליפורניה וסרטי הסנאף של סוף המאה, מתוך קביעה כי לכל אחראים המתירנות והאינדיבידואליזם, זרמים מרכזיים לדידו במערב בארבעים השנים האחרונות.
עם התאוריות הפרטיות של וולבק אין לי שום רצון להתווכח. חלקן דיברו אלי וחלקן נדמו לי כמופרכות מן היסוד (בעיקר אלו שמקשרות בין תאוריית הקוונטים והכאוס עם אינטליגנציה רגשית), אבל ארגון החומרים בספר הוא קטסטרופה אמנותית. במקום לסנכרן את התובנות שלו עם התקדמות הסיפור, כמו שעושה במובהק הסופר דון דלילו, לשים אותם בפי הגיבורים או לחשוב על תחבולות טקסטואליות אחרות, הוא בחר בהלך רוח דידקטי, צורמני ומאוס.
אני רחוק מלקבוע כי וולבק הוא סופר גרוע, ולו משום שלא עיינתי ביצירות קודמות שלו, אבל ב"החלקיקים האלמנטריים" המשפטים שלו כבדים ונעדרי חן, הדמויות שלו כבדות ומכניות. הוא אולי ניחן באינטואיציה בסיסית, אך הוא נעדר עידון, אבחנה פסיכולוגית עמוקה וסגנון. מזכיר לך מישהו, וולבק?
לפי תאוריית הקוונטים אתה סופר דמיקולו
8.3.2001 / 15:12