ערוץ הילדים

בראשית היה: "לא יכול להיות", בתוספת "עוד הלצה תפלה מבית היוצר של בית החרושת הלאומי לבדיחות קרש". ומיד אחר כך התעשתות ו"דווקא הגיוני. דווקא מסתדר, דווקא מתקבל מאוד על הדעת". ולסיום: "גאוני! החלטה מבריקה! למעשה, ההחלטה היחידה האפשרית". והכוונה, מן הסתם, לבחירה התמוהה/בלתי אפשרית/מדויקת לעילא ב"לא נפסיק לשיר – כוכב נולד" לתואר תוכנית העשור של ערוץ 2.

שהרי ערוץ 2, גם אם רק בן 10 (השם ירחם, "עוד לא ראיתם כלום" הפכה למנטרה החביבה על כוכבי הערוץ), כבר צבר קילומטראז' משמעותי למדי של תוכניות מחפירות באיכותן, מבישות בזחיחותן, בעלות ציניות עקומה ונפש עצלה. ועל רצף החרפה הזה ניתן היה להעמיד זוכים נאותים יותר מ"כוכב נולד". למשל, ובבירור רב, "ראשון בבידור", אבי אבות הטומאה והמטאפורה הטלוויזיונית הגדולה למושג "ערוץ 2". ובאותה נשימה, אם כי במובהקות פחותה, "דן שילון מארח", "פספוסים" ואפילו "רק בישראל", שלמען ההגינות חובה לומר שהיתה עוף מוזר ברקיע ערוץ 2. בחירה בכל אחת מהתוכניות הנזכרות היתה הולמת וראויה יותר, מטעם שבדרכן, כולן, בזמנן, לכדו את רוחו של ערוץ 2, אפיינו אותו, סיכמו את ההווה שלו, שלהן ושלנו, קעקעו את תודעתו של הצופה ומחקו את אישיותו התרבותית בעוצמה רבה יותר ובדרך משמעותית הרבה יותר מ"כוכב נולד".

אולם "כוכב נולד" היא בת שנתיים בלבד, ולמצער ברור כי הבוחרים נשאו על כפיים את גירסת העונה השנייה בלבד, כלומר תוכנית שאורך נשימתה חצי שנה בלבד, על פני תוכניות ותיקות ומשמעותיות ממנה בהרבה. לפני ההסבר לבחירה המוזרה צריך להזכיר כי דעתי נוחה מאוד מ"כוכב נולד – לא נפסיק לשיר", וכי לא אחת החמאתי לה, גם אם שנאתי עד למאוד את התהליכים התרבותיים שהאיצה – וכי נינט נראתה אתמול במיטבה, השיר שביצעה תיפקד כלהיט באופן רטרואטקיבי מרגע כתיבתו, וכי גם שי גבסו היה חמוד להפליא, ולהוציא שירי שנדמה כי נמכה במקצת, המפגש איתם אתמול היה לא פחות ממענג. באמת. או לכל הפחות, בערך.

את ההסבר הראשון לבחירה המוזרה ניתן לייחס כנראה לפרופיל המצביעים – היסטוריונים של ההווה האינסטינקטיבי הנעים על ציר הגילאים 15–9. עדר המוני זה, שבוודאי נמלא נהרה כשראה את המקרמה הצעקני והמנופח שנערם אתמול על ראשו של עפר שכטר בתואנה של "תסרוקת", אינו מסוגל להתכתב אלא עם עצמו הכותב את עצמו ומכיר רק בקיומו שלו ושל העכשיו הפרטי שלו – ומתקשר עם העולם באמצעות דיאלוגים שהוא מנהל בתשדורות SMS קליקים ברשת ולעיתים אפילו בשיחה בסלולרי. מכיוון שמקדמת דנא ידוע שהנוער מהווה את חלקו הארי של קהל המצביעים – לאמור: משועמם או מטומטם דיו כדי להשתתף באופן פעיל בתחרויות כאלה מלכתחילה - אין הפתעה כי השם "בשידור חי – עם דן שילון" נדמה למצביע הרך בניסיון חיים כשגיאת הגהה, במקרה הטוב, או כניסיון נואל נוסף של משרד החינוך לעמת אותו עם המקצוע היסטוריה.

אבל מכיוון שידוע לכל כי ערוץ 2 – וביתר שאת דוחה – הפרסומות, מיועדים לעיניים צעירות בלבד, אין זאת אלא כי הבחירה בנינט וחבורתה צריכה להיתפס כטבעית כמו הבחירה באלונה טל (בסקר היפותטי), למשל, לתואר "המנחה האהובה ביותר בתולדות ערוץ הילדים", על פני מיכל ינאי למשל, מעצם שאלונה שם כעת ומיכל כבר לא.

הערוץ המקדש את ההווה הבלתי מתכלה, את הזמן המביט רק אל מטווחי הפסקת הפרסומות הבאה, ניזון מקהל הצופים הצעירים וגם מתופעת התיילדותם של הצופים המבוגרים בו. לאורך העשור חינך הערוץ את צופיו לחשוב כילדים, להתנהג כזאטוטים ולהתמודד עם טקסטים המותאמים ליכולותיהם הרגשיות והשכליות של קטנטנים. אין פלא, אם כן, שבמדינת הילדים, הילדים נוהגים כילדים. יותר מכך, הבחירה ב"כוכב נולד – לא נפסיק לשיר" לתוכנית העשור של ערוץ 2, הולמת ומדויקת במיוחד מטעם שהיא מוכיחה לערוץ כי עשור לאחר עלייתו לאוויר הושלמה מלאכתו וכי כיבוש התודעה התרבותית של צופיו הושג. למעשה, מעבר לכל הציפיות.

ניצחונה של "כוכב נולד" הוא גם ניצחון דרך החיים ותפיסת המציאות של ערוץ 2 בכללו – חייה את היום, התעלם בבוז מהאתמול וקרוץ בכוחנות אל העתיד - אולם גם נקמתם של הצופים בערוץ שמחק את כושר השיפוט שלהם והתנה את קיומם ביכולתם להתאבד ולהיוולד מול המסך בכל ערב מחדש. "רציתם אורך נשימה?" נחרו בשאט נפש כלפי פניהם המקוות והמשתוממות של יגאל שילון ודודו טופז אתמול, "ביקשתם את נפשכם להערכה על פועלכם על רצף הזמן להעלאת קרנו של הערוץ?" גיחכו כלעומתם, "נא באוזניה עליכם!", פסקו ולא יספו. הצופים בערוץ 2 הענישו אתמול את כוכביו הגדולים, את עמודי השיש האלה של ארמון האוויר הזה בדרך היחידה שלימד אותם הערוץ – אהבה ללא תנאי, שכחה ללא גבולות. כך מתנהלים הדברים בארץ הפרועה והמופרעת הזאת – אהבה היא מוות. ומוות מיילד אהבה.