סופרמן מוזלמן

לפני 15 שנה חתמו אר.אי.אם – אז להקת אנדרגראונד אמריקאית ותיקה, מוערכת ולא נורא מוכרת – לראשונה בחברת תקליטים גדולה. התקליט הראשון שהוציאו ב-88' בוורנר היה "גרין". שלוש שנים לאחר מכן יצא “Out of Time”, כשהלהיט מתוכו, “Losing My Religion”, סימן קו שבר בהיסטוריה של הלהקה. אחרי “Losing My Religion” אר.אי.אם שוב לא היו אותם אר.אי.אם. התקליט הבא שלהם, “Automatic for the People”, כבר בישר את הפיכתם ללהקה הכי גדולה בעולם. אר.אי.אם נהיו יו-2. אם היופי במוזיקה שלהם בשנים הראשונות היה שהם הצליחו לייצר אלטרנטיבה מבחינה תוכנית ורגשית על ידי שימוש בפופ אמריקאי די מסורתי, הרי שעם הפיכתם ללהקת ענק הסאבטקסט החתרני שלהם כאילו נמוג. העניין הוא לא זה שהם הצליחו, אלא הקלות שבה, על ידי שינוי כמה ניואנסים בלבד, הם השתלבו במיינסטרים בצורה טבעית לגמרי.

“In Time”, האוסף החדש של אר.אי.אם, עוקב אחרי הקריירה של הלהקה ב-15 השנים האחרונות, לאורך שבעת התקליטים שהם הוציאו בוורנר. הנוכחות של אר.אי.אם לאורך כל שנות התשעים הייתה מתמדת, אפילו בימי הגראנג', אליו ניסו באיזשהו אופן להסתפח באיחור רציני עם "מונסטר" הרועש יותר. האוסף נפתח בשני שירים מתוך הפסקול של "איש על הירח" של מילוש פורמן: “Man on the Moon” (שמופיע כמובן גם ב-”Automatic For The People”) ו-”The Great Beyond” האפי והסוחף. למרות הנטייה שלי בעשור האחרון להעביר ערוץ כשאני רואה את ראשו הקרח של מייקל סטייפ בטלוויזיה, אני מגלה שאר.אי.אם היא אולי כבר לא להקה שכיף לאהוב, אבל היא לא מפסיקה להוציא שירים יפים. למרות שירי רדיו מעצבנים כמו “What's the Frequency, Kenneth?” או “Imitation of Life” (עליו כתב פיטר באק משהו יפה בחוברת המצורפת: שבזמן כתיבת השיר הוא חשב שהשם “Imitation of Life’ הוא מטאפורה מושלמת לשנות הנעורים, אבל לצערו הוא גילה שזאת מטאפורה טובה גם לתקופת הבגרות), אני נאלצת להודות שאר.אי.אם רחוקים מלהיות יו-2. ולמרות שאף תקליט שלהם מהעשור וחצי האחרונים לעולם לא ירגש כמו התקליטים שלהם משנות השמונים, יש באוסף לא מעט שירים יפים ולא רק “Orange Crush” ההמנוני מימי צה"ל 2 או “Electrolite” מאמצע שנות התשעים, אלא גם שירים חדשים יותר, אותם כתבו אר.אי.אם כשלישייה אחרי עזיבתו של ביל ברי, כמו “All the Way to Reno”. נשאלת השאלה האם כמה שירים יפים זאת סיבה מספיק טובה לסלוח לאר.אי.אם – הרי פעם הם נתנו לנו הרבה יותר מזה. ואם אנחנו כבר בעניין שאלות, אני מוכרחה לשאול האם העובדה שהסינגל החדש, “Bad Day”, נשמע בדיוק כמו ”It's The End of The World As We Know It”, זאת סיבה לשמוח או להתעצבן?

אין ספק שקשה לערוך אוסף להיטים של להקה חרוצה כמו אר.אי.אם, ורבים התרעמו על ההחלטה של הלהקה לוותר על להיטם “Shiny Happy People” פשוט כי הם לא אוהבים אותו. מצד שני, האם מישהו באמת זקוק ל-“Shiny Happy People” ולא יודע איך להשיג אותו? השאלה מה לכלול ומה להחסיר נראית לי מעניינת יותר דווקא בדיסק הלימיטד אדישן המצורף לאוסף, שכולל – מן הסתם - בי-סיידז, קטעים נדירים וכו'. הדיסק השני נפתח בגירסה אקוסטית ל"פופ סונג 89'", שנופלת לטעמי בהרבה מהגירסה שפותחת את "גרין". את אותה טענה ניתן להעלות גם בנוגע לגירסת ההופעה החיה של “Turn You Inside Out”. חוץ מזה יש בו כמה שירים שהופיעו בפסקולים (או שהופיעו גם בפסקולים, בגירסאות אחרות), כמו “Fretless” מהפסקול של "עד סוף העולם" של וים ונדרס, ”It's a Free World Baby” מהפסקול של “Coneheads”, ”Revolution” מהפסקול של "באטמן", “Leave” מהפסקול של "חיים לא רגילים" ו-”Star Me Kitten” בגירסה המופיעה באוסף השירים המושפעים מ"תיקים באפילה", בה הוא מדוקלם על ידי וויליאם בורוז.

מה עוד יש? מעין קטע ספוקן-וורד בשם “Chance” שמאוד לא אופייני לאר.אי.אם (פיטר באק נשבע שזה קרה מאחורי הגב שלו), גירסה מעצבנת לשיר שהוא בין כה מעצבן, "דרייב", שהוקלט בציוד שלא פועל על חשמל אלא על אנרגיה סולרית (בחיי!), כחלק מפרויקט “Alternative NRG”, גירסה אקוסטית עם פסנתר של “Beat a Drum” וגם גירסה חיה לקלאסיקה האר.אי.אמית האולטימטיבית “The One I Love”. אני בטוחה שהם היו יכולים למצוא קטעים מלהיבים יותר לצ'פר בהם את המעריצים האדוקים, כפי שהם עשו בזמנו ב-”Dead Letter Office”, אוסף הבי-סיידז והקטעים הנדירים שלהם מ-87', אבל מילא. אם אר.אי.אם היא כיום להקה לכל המשפחה, הרי שהמשפחה תשמח להסתפק במה שיש. העיקר שיש פוסטר.

בת אורטון הענוגה אמנם שייכת לזמרות הפולק האלה שרואים להן את הנמשים על האף, אבל זה לא אומר שהיא מפחדת לתפעל מיקרוגל. אלבום הבכורה שלה, "טריילר פארק" שיצא ב-96', זיכה את אורטון בביקורות אוהדות וסימן אותה כנושאת בשורה. שכן אורטון - מעין גירסה בריטית של סוזן וגה או נטלי מרצ'נט – הצליחה, בעזרתם של ידידים, לייצר עירוב אורגני לחלוטין של פולק אקוסטי עם טריפ-הופ ואלקטרוניקה קלילה.

“Pass In Time” הוא אוסף כפול שמאגד יחדיו את מיטב שיריה עד כה. ב-“Sweetest Decline”, מתוך אלבומה השני, אפשר לשמוע בבירור את השפעת הפולק הבריטי של ניק דרייק וסנדי דני, אבל “Galaxy of Emptiness”, אותו הפיק אנדרו וותרול (מתוך תקליטה הראשון), ורמיקס של בן וואט מ-Everything but the Girl ל-“Central Reservation” (שיר הנושא מתוך אלבומה השני), מוכיחים שכוחה של אורטון טמון בשילוב בין האקוסטיקה לאלקטרוניקה.

הדיסק השני באוסף כולל בי-סיידז, רמיקסים וקטעים נדירים. הביצוע שלה ל-”Dolphins” של אמן הפולק-רוק האמריקאי המנוח פרד ניל (אותו ביצע גם טים באקלי) ול-”It's Not the Spotlight” היפהפה, המוכר בביצועו של רוד סטיוארט, אמנם ישמחו את מעריציה של אורטון, אבל בשני המקרים הביצועים המקוריים טובים בהרבה. אין ספק שקלאסיקת האמביינט-טראנס של וויליאם אורביט “Water From a Vine Leaf”, בו דיקלמה אורטון טקסט מסתורי לפני עשור, נשמעת היום קיטשית נורא ויכולה לתפקד עכשיו מקסימום כפיסת נוסטלגיה לימים בהם האדם היה זקוק לכרית קיטש רכה, נעימה וחלומית להניח עליה את הראש אחרי ליל אקסטזי סוער. אבל הקטע הזה – בו עשתה אורטון את צעדיה הראשונים בעולם המוזיקה – מוכיח שמה שאורטון זקוקה לו יותר מכל זה קונטרה של מפיק עם אצבעות זריזות על המיקסר. עובדה ש-“Where Do I Begin?” - השיר שאורטון שרה ב-”Dig Your Own Hole” של הכמיקל ברדרז, שנמצא גם באוסף – הוא אחד הדברים הכי יפים שהיא עשתה מעודה.