עונת הפרידה של "אוז" מן המרקע, שיוצאת הלילה לדרך והיא שישית במספר, היא קודם כל הזדמנות נוספת לומר תודה לזוג הוריה של "אוז", בארי לווינסון וטום פונטנה, מהיוצרים הבולטים והמשמעותיים ביותר בדרמה הטלוויזיונית האמריקאית בעשור האחרון, ומי שהשפעתם על הז'אנר היתה לא פחות ממהפכנית. כנראה שיש רק נקודה אחת ממנה יש לפתוח בדיבור על טלוויזיה אמריקאית בשנות התשעים, והיא הקשר שנרקם בין לווינסון ופונטנה בתקופה זו והטאץ' המשותף הייחודי שמאפיין את הטלוויזיה שהם עושים. טאץ' שניתן היה להבחין בו כבר בפרק הראשון של "רצח מאדום לשחור", אי שם, לפני מיליון שנה, ב-93'. ואגב, במאמר לא מוסגר, מי שהעדיף באותן שנים ממש את "NYPD", ואף ממשיך היום לצפות בסאגה הבלתי נלאית של סטיבן בוצ'קו רשימה זו מרשה לעצמה להתנשא עליו מראש.
בארי לווינסון הוא, כידוע, הקולנוען מבין השניים, איש הזרם המרכזי ההוליוודי, שרשימת סרטיו (ביניהם "בוקר טוב וייטנאם", "איש הגשם", "סליפרס") מאשרת כי תחום התמחותו ומצליחנותו מתרכז בדרמות מלודרמטיות עשויות היטב. שום קשר לקיצוניות או שאפתנות תוכניים וסגנוניים. טום פונטנה, כמפיק או כותב, הוא הוגה טלוויזיוני, שהחדשנות ושבירת הכללים של המדיום היא ארוחת הבוקר שלו. לפחות פעמיים הוליד המפגש בין שניהם יצורי כלאיים כמעט מושלמים של שני העולמות: מצלמת הכתף הרוטטת והעריכה הקליפית ב"רצח מאדום לשחור", סדרת משטרה שפיענוח נפש ואופי גיבוריה, בלשים במחלק הרצח של משטרת בולטימור, העסיקה אותה באינטנסיביות רבה יותר מפיענוח הרציחות; ו"אוז": סדרה דרמטית נטולת צילומי חוץ - דבר שהיה שגור עד אז רק בסיטקומים אולפניים - שבה בעת היא מהורהרת, אינטליגנטית ומכוונת לבטן. אמנם "רצח מאדום לשחור" מזוהה יותר עם לווינסון, ו"אוז" עם פונטנה, אבל דומה שחשיבותם של השניים לכל אחת מן הסדרות קרובה להיות זהה.
האמת, די והותר נכתב לאורך השנים על "אוז" (בעצמי כתבתי פה גם בסיבוב הקודם): על המיקרוקוסמוס שמגלם בית הכלא, על האלימות הסנאפית והפלסטיות הבוטה, על תחושת הקלסטרופוביה החריפה שיוצרת הצפייה, על איכות המשחק, על הריגוש, על המניפולטיביות בהרגשה כי יש כאן עסק עם הדבר "האמיתי", ללא סובלימציה אמנותית ולעומת זאת גם על השחיקה ביצירתיות, תחושת המיחזור הקלה וההידרדרות המסוימת שחלה ברמת הכתיבה מאמצע העונה הרביעית, רגע אחד לאחר אותה סצנת שיא בלתי נשכחת, בה נדקר למוות אדביזי בידי כרים סעיד. על כל זה דובר כבר בעבר, ועל פי צפייה בשלושה פרקים, גם בעונה האחרונה לא ישתנה דבר: על אף הסייגים, "אוז" היא חובת צפייה בעלת ממד היסטורי-תקדימי. מי שעוזב רגע לפני הסוף הוא לא בנאדם.
היום מעניין יותר לעשות זום-אאוט למבט הניתוחי וללמוד על "אוז" על ידי העמדתה מול יצירות אחרות בנות זמנה, "הסופרנוס" למשל, שעל אף ששתיהן רוויות אלימות, היחס שלהן אליה ואל שאלת הרוע האנושי הפוך בהגדרה, ולמעשה מגדיר אותן. "הסופרנוס" היא סדרה אירונית, צינית ומודעת לעצמה, שמתייחסת לאלימות כאל סוג של שעשוע (כשטוני מפוצץ למישהו את הצורה זה בידור, קורע מצחוק) וגורמת לצופה לעשות הנחות מוסריות לגיבוריה הלא מוסריים. במובן מסוים, זו גדולתה. ב"אוז", פרט לשמה, הקורץ קריצה (או נכון יותר, מחייך במרירות) לכיוון "הקוסם מערוץ עוץ", אין שום דבר אירוני. אם מפשיטים את "אוז" מגלים מלודרמה (ולעתים אף טלנובלה), היוצאת מנקודה אחרת, מסורתית יותר, "רצינית": הטיפול שלה באלימות כבד ראש, מחמיר, הטון בטח שלא משועשע, יותר בכיוון של הופך קרביים. גם גיבוריה לא מוסריים, ובניגוד ל"סופרנוס", יוצריה מקפידים לומר זאת לצופים.
היכולת של הצופים לסבול את גיבורי "אוז" קשורה בהבנת היחסיות של המערכת המוסרית, שמשתנה בהתאם לתנאי החיים, ובוודאי כשהחיים מגודרים בבית כלא עתיר רוצחים, אנסים וסתם דפוקים בראש. לא סתם מדגישים האסירים רבות את מה שניתן לכנות "אפקט 'אוז'". לאחר "רצח מאדום לשחור", "אוז" היא הוכחה להבנה הטוטאלית של פונטנה ולווינסון את מערכות הכוח והמניעים הפועלים משני צדי המתרס של החוק. אם כי אולי זה אך טבעי שמי שעומדים מאחורי סדרת המשטרה הטובה בעולם, יעמדו גם מאחורי סדרת האסירים היחידה בעולם. כאן, בנקודה החיבור שבין שתי הסדרות, שתמיד עירבבו בין פושעים ואנשי חוק שמועדים ופושעים בעצמם בשל כניעה לנסיבות וליצרם, נחשפים המסר והשקפת העולם הפילוסופית של פונטנה ולווינסון, הדוסטוייבסקיאניים משהו, לגבי מקור הרוע האנושי, הקיים בכל אדם, שאינו קשור למבנה נפשי מסוים, ושעשוי להתפרץ בברוטליות יום בהיר אחד. לא משהו שטוני סופרנו חשב עליו אי פעם.
* "אוז" משודרת בערוץ 2 בימי שני בשעה 23:25
מעדן פסוליה
17.11.2003 / 9:46