הג'ון הלא נכון

מסתבר שבתעשיית הסרטים לא רוו די נחת/כסף מסרטים קודמים שנעשו על ריפלים למיניהם, והחליטו להנחית עלינו הפעם את מופע האימים של ג'ון מלקוביץ', בעוד עיבוד לספר של פטרישיה הייסמית, האחראית הישירה לסדרת ספרי ריפלי ("הכישרון של ריפלי", "המשחק של ריפלי", "ריפלי במחתרת" ועוד כל מיני ריפלים). "ידיד אמריקאי" הגאוני של וים ונדרס (מבוסס על אותו הרומן), "זרים ברכבת" הקלאסי של היצק'וק, וגם "הכישרון של מר ריפלי" המוצלח הציבו רף גבוה עבור כל סרט הייסמיתי עתידי. אין ספק ש"המשחק של ריפלי" נופל מכולם.

תסריט משעמם ואקראי שאינו מצליח לייצר עניין אמיתי למן הרגע הראשון, עיצוב דמויות שטחי וסצנות קלישאתיות שכבר נטחנו מכל הכוונים גורמים לסרט להיראות כמעט כפרודיה על סרטי מתח. מה גם שנראה שלג'ון מלקוביץ' לא הספיק "להיות ג'ון מלקוביץ'", והפעם הוא משתלט בפועל בנוכחותו המוחצנת והמניפולטיבית על הסצנות, ובטריפ של אגו-טריפ מכסה על שאר השחקנים בחוסר רגישות.

מר ריפלי הוא הפעם כבר טיפוס מזדקן, שהסתדר בינתיים בחיים עם פצצה חכמה בשם לואיזה (קיארה קאסלי) - גם איטלקיה וגם פסנתרנית גאונה, וכעת הוא חי עמה בטירה, בכפר באיטליה. הכל מצוין עד שמופיע ריבס, שותף עבר של ריפלי (ריי וינסטון - "ג'ימי גרימבל", "אגנס בראון"), המבקש את עזרתו בחיסולם של כמה מאפיונרים מזרח אירופאים שמפריעים לו בזווית של העין. למיודענו ריפלי יש דברים טובים יותר לעשות מאשר לחסל רוסים בברלין, לכן הוא מנדב עבור ריבס את ג'ונתן טראבאני (דאגרי סקוט, שהיה הרע ב"משימה בלתי אפשרית 2", ואיכשהו מתמודד עם האימתנות המלקוביצ'ית). ג'ונתן הוא שכנו לכפר של ריפלי, עושה מסגרות מרובע וחולה בלוקמיה. הבחור לא ממש בענייני חיסולים, אבל קצת ג'ובות ולחץ פיזי מתון משכנעים אותו ללחוץ על ההדק - וראו זה פלא, חולה הלוקמיה נהיה מבסוט מכל העסק ומוכן לרצוח כל מה שזז. הרציחות ממשיכות עד שאחד הרעים פשוט לא רוצה למות, ועכשיו הוא יוצא אחרי ריפלי וג'ונתן כדי לנקום את הדם הרוסי שנשפך. בנקודה זו הסרט הופך להומאז' מרתק ל"שכחו אותי בבית", כאשר פרופסור ריפלי וג'ונתן השכן מפזרים בבית מלכודות לרוסים שעומדים להגיע ואוכלים בינתיים חביתה וסלט.

ברקע נמצאת גם אשתו המדהימה של ג'ונתן, המגולמת על ידי לנה האדי היפהפיה. אני, בגדול, אוהב מאוד יפהפיות, אבל כל היופי הזה אינו מסייע בידי להבין מהו בדיוק תפקידה בסרט, שאלה שתיוותר עמי ככל הנראה לנצח. בכלל, עיצובן של הדמויות בסרט לא ממש משרת שום מטרה ונופל שוב ושוב לקלישאתיות ולשטחיות - בעיקר בדמותו של ריפלי - בניסיון ליצור אנטי-גיבור מיוסר; ניסיון שהמשחק המלקוביצ'י אינו מאפשר לו להצליח ולו לרגע אחד.

את הסרט ביימה ליליאנה קוואני, שנחשבת לבמאית פרובוקטיבית אחרי שעשתה את "שומר הלילה" שלה. ייתכן והיתה כאן כוונה לתת נקודת מבט נשית על עולם הפשע, אבל אם אכן היתה כוונה כזו, הרי שהלכה לאיבוד לגמרי בתסריט המבולבל. גם הפוטנציאל הסיפורי הטמון ברעיון של אדם הצועד לקראת מוות ידוע מראש אינו ממומש כלל, ולצערי אין בסרט גם דבר המזכיר את המתח הפסיכולוגי מ"הכישרון של מר ריפלי".

במהלך הצילומים עזבה הבמאית את ההפקה והותירה בידי מלקוביץ' את מלאכת הסיום, וזוהי למצער גם התוצאה – עירוב הסגנונות מורגש ו"המשחק של ריפלי" הופך לסרט לא ממוקד רעיונית, ובעיקר לא מעניין. הלוקיישנים הבומבסטיים שנבחרו לצילומים יפים כשלעצמם אך מנותקים מהתוכן הסיפורי ואינם מוצדקים באמת, וכך מוסיפים לנופך הפלצני ולחוסר הכנות הרגשית של הסרט. גם הפסקול המיוחד של אניו מוריקונה לא יכול להרים על גבו את הסרט, ורק מצליח, במקרה הטוב, להקהות את הכאב.