אללה ירחמו

כל מי שמחבב את אשטון קוצ'ר בוודאי ילך לראות את "הבת של הבוס שלי", הקומדיה החדשה בכיכובו. גם אני מחבבת את אשטון קוצ'ר. חמוד אשטון קוצ'ר, מה יש לא לחבב בו? באמת שלא הרבה, אם כי אחרי שהוא גורם לך ללכת לכזה סרט, זה נהיה יותר ויותר קשה.

ב"הבת של הבוס שלי" קוצ'ר עובד בעסקי המו"לות. יש לו בוס קשוח (טרנס סטאמפ הוותיק, שבמשך כל הסרט נראה נבוך מהקטסטרופה שהוא נקלע אליה), ולבוס שלו יש בת בלונדינית שקוצ'ר דלוק עליה (טרה ריד, שבמשך כל הסרט עסוקה בלהשוויץ בגזרה החטובה החצי-חדשה שלה, שהיא מתהדרת בה מאז "אמריקן פאי 2"). איכשהו הוא נקלע לסיטואציה בה הוא צריך לשמור על הבית של הבוס שלו. פה הכל מתחיל.

הז'אנר מחייב שמהרגע שרגלו של קוצ'ר תדרוך בבית הריק יתחיל הבלגן. והבלגן אכן מתחיל. הינשוף של הבוס והעכברים החיים שהוא אמור לאכול נמלטים תוך שתי שניות, כל עצם שביר שנמצא בבית מוצא את דרכו אל הרצפה, ואינספור אורחים לא קרואים משתלטים על הבית, ביניהם אנדי ריכטר, הסיידקיק של קונן אובריאן, בתפקיד האח הסורר שנכנס הביתה על אף צו ההרחקה שהוצא נגדו; מייקל מדסן ("כלבי אשמורת", "להרוג את ביל") בתפקיד הגנגסטר המשתין; מולי שאנון מ"סאטרדיי נייט לייב" בתפקיד המזכירה הפרחה שמגיעה לבית של הבוס להתחנן שיחזיר אותה לעבודה לאחר שפיטר אותה כי היא לא יודעת להכין כוס קפה; כרמן אלקטרה בתפקיד הכוסית שבטעות נרטבת לה החולצה ואז מחליטה שהיא חולה בסרטן השד וצריכה שקוצ'ר יבדוק לה את העניין בדחיפות. הבלגן באמת עצום, והוא כולל הכל, משקית קמח המפוזרת על השטיח, ינשוף ענק ומסומם, עכברים קטנים וזריזים, שכן נקמני עם רובה, שפנפנת פלייבוי חובבת טיפוס הרים, קשישה חרשת, נכה על כסא גלגלים שהוא גם עיוור וגם עצבני, בחורה עם ראש מדמם שחמש חתיכות פריכות של במבה נדבקות לה לפצע, תיאוריות קונספירציה בקשר לרצח קנדי והשפיץ של האוזן של איוונדר הוליפילד.

על פי מיטב המסורת של הבמאי דייויד צוקר ("טיסה נעימה", "סודי ביותר","האקדח מת מצחוק"), מה שמחזיק ביחד את ההומור הפיזי, בדיחות הסלאפסטיק וזרימת נוזלי הגוף הן שלל בדיחות אנטי-פוליטיקלי קורקט - הפעם בעיקר על כושים, הומואים, נכים, שמנים, עניים, עיוורים, לסביות, יהודים, אלימות נגד נשים, קשישים, ציצים ואינדיאנים. הבעיה היא שבניגוד גמור לסרטים שצוקר וחבורתו עשו בשנות השמונים – שהיו הקרם דה-לה-קרם של הקומדיה המטורפת – כאן זה פשוט לא מצחיק. זה רק מאוד מאוד מעייף.

כשקומדיה כל כך מתאמצת ולא מצחיקה, הסיכוי היחידי להצלת הסרט באה מהכיוון של הרומנטיקה. בכל זאת קוראים לסרט "הבת של הבוס שלי". אלא שסיפור האהבה שנרקם בין קוצ'ר לבין ריד הוא לחלוטין לא מעניין, בעיקר כי אין בו מכשולים. כבר על ההתחלה יש ביניהם קליק נפלא על רקע אהבתם המשותפת לפוטבול (בדיוק כך התאהב קוצ'ר גם בבריטני מרפי ב"ירח דבש מטורף"). ההיגיון התסריטאי אומר שהמכשול צריך להיווצר על רקע היותה הילדה הטובה של אבא'לה, אלא שבפועל ריד לא מזועזעת משום דבר. גם אם היא עושה פרצוף של "אני בשוק!" למשך חצי שנייה (אחרי שהיא רואה את קוצ'ר מביא ביד עם התחתונים שלה, לופט את דדיהן של שתי בחורות זרות או שותף לרצח, למשל), היא מיד סולחת ומקבלת הכל בשוויון נפש ובהבנה גמורה. אם היא מוכנה להתמסר לקוצ'ר למן הרגע הראשון, אין בעצם למה לחכות.

באשר לקוצ'ר, ייאמר לזכותו שהוא שומר על חינניות לאורך כל הסיוט הזה ומוכיח שבתור סחי הוא לא פחות חמוד מאשר בתור מסטול. לא שזה עוזר לסרט או משהו. אין לי דרך אחרת לתאר את הצפייה ב"הבת של הבוס שלי" חוץ מאשר סבל צרוף (או אולי עינוי חסר רחמים). "הבת של הבוס שלי" הוא ללא צל של ספק הסרט הגרוע ביותר של השנה. מצד שני, אני מוכרחה לדווח שלא צפיתי בו בהקרנת עיתונאים אלא בקולנוע, ביום שישי בערב. כמה שורות לפנינו ישבו 20 ילדים בכיתה ו' בערך, במהלך מסיבת כיתה או משהו מהסוג, ופשוט נקרעו מצחוק וצהלו מאושר מתחילת הסרט ועד סופו. אני באמת לא מבינה את זה (הם אף פעם לא ראו את "טיסה נעימה" בערוץ 4?), אבל גם קשה לי להתווכח עם זה.