פרק 19

זו היתה היא. לא היה ספק בכך. כלומר, היה ספק, שכן היא היתה אמורה להיות במקום אחר, אבל היא היתה כאן. קראו לה גאיה הראל, היא היתה בעבר דוגמנית מצליחה, נרצחה על ידי אלמוני, נקברה על ידי מוקיריה, אפילו קיבלה כתבת תחקיר מורבידית, במיטב המסורת, מעוטרת בתצלומים מימים בהם היתה שופעת חיות, נשית להתפקע ורחוקה מרחק חיים שלמים מרעיון המוות.

הזמן והמוות לא קלקלו את הופעתה החיצונית. היא היתה מאיצת זקפה מהלכת, ערימת סקס-אפיל שעלתה על גדותיה, ובאופן כללי – מותק של ילדה. רז שטרן צחק לעברה, "מותק, די, את מפחידה את שולינ'קה". גאיה הביטה בו, הביטה בי, הביטה בגופתה של לי, שבה והביטה ברז ואמרה, "הוא יודע יותר מדי". רז הביט בה, בדרך בה כל גבר צעיר היה מביט במיצג החרמנות המדבר הזה ואמר, "הוא לא יודע כלום. תאמיני לי, הוא לא יודע כלום". אז קרב אליה, לקח את ידה בידו, כמו היה תיכוניסט מאוהב שגאה בנערתו, והשוויץ בפניי – "תכיר, שולי, זו גאיה הראל". אמרתי, "אני יודע", והוספתי תמיהה, "איך את מצליחה ללכת ברחוב? אנשים לא מזהים אותך?".

היא הורידה את משקפי השמש שהיו מונחים על ראשה לכסות על עיניה, אספה את שערה בגומיה, הצניעה אותו בתוך בנדנה בגוון טורקיז שהוציאה מכיסה ואמר, "זה עובד בשביל ג'וליה רוברטס כשהיא יוצאת לעשות שופינג, זה עובד גם בשבילי. אנשים לא מסוגלים לראות מה מונח להם מתחת לאף. חוץ מזה, אני לא מאופרת. אנשים מכירים אותי מקטלוגים, לא מהחיים. גם כשהייתי בחיים לא היתה לי בעיה לשמור על פרטיות". רז אמר, "חתיכת בחורה, אה?", וכיוון את ההערה לעברי. "וואחד בייב", הסכמתי. והוא הביט בה בסיפוק, ליטף את כתפה ואז נפנה אליה, פער את לועו וטרף אותה, כמו ניסה לרצוח אותה באמצעות נשיקה.

"לאט, לאט, חרמניקו", היא הדפה אותו מעליה, "אנחנו בעבודה עכשיו. אין צורך להשוויץ". רז ליטף את פניה בתאווה שכזו, באהבהבות שכזו ואמר, "אנחנו כל הזמן בעבודה", בקול מתבכיין. אשכיו דיברו מגרונו. "את לא צריכה להיות מתה בכלל?", העמדתי פני חוקר תופעות ללא הסבר, "או שתחיית המתים התחילה בזמן המחורבן ביותר מבחינתי – כשאני עוד בחיים?". גאיה צחקה. "אני מה שאני שאתה רואה, חיה ועוד איך", וכשראתה סימן שאלה מצטייר על מצחי ונקודה שחורה ועגולה מסתמנת באזור המפשעה שלי, להשלים את ציור הסימן, אמרה, "אתה באמת לא יודע כלום, אה?".

"מי עוד יודע?", שאלתי את רז. "כולם, בעצם", הוא השיב, "חוץ מהציבור". "אבל היתה כתבה בעיתון! היתה הלוויה", התעקשתי. "אז היתה כתבה בעיתון", נחרה גאיה בגיחוך, "אז היתה לוויה. נו, באמת. זו לא הפקה כל כך גדולה להרים. כמה אנשים ראו את הגופה? אפילו הפתולוג המשטרתי לא הורשה. המשפחה שלי התנגדה. והכתבה בעיתון. עיתונאים, אתה יודע, הם כותבים את מה שאומרים להם לכתוב. הם לא מסוגלים למחשבה עצמאית. אמרו להם שגאיה הראל נרצחה, אז הם כתבו. לך תוכיח דבר כזה. לך תבדוק דבר כזה". רז הדליק לעצמו סיגריה והעביר אצבע בוחשת בשערו. הוא נתן בה מבט של גבר שיודע מה לעשות עם אשה, האשה הספציפית הזאת, על סמך ניסיון, עם האשה המאוד ספציפית הזאת, האשה האולטרה חד-פעמית הזאת שאותה יידע למפרע, עוד פעמים רבות בעתיד. בוודאי בהמשך היום, אם רק יצליחו להכריע מה מהזמן המשותף שלהם הוא עבודה ומה הוא החיים המיוזעים והמיוחמים בעצמם.

"וההלוויה?", שאלתי. "ההורים שלך היו שם. החברים שלך. כל חתיכת חרא שהכיר אותך בחיים התייצב למצעד. גיל ריבה נישק את הטלית שלך. אלוהים, איזה סוג של חתול תעלול את?". גאיה אמרה, "אתה ילד", לי, ולרז, "הוא ילד – איפה הגרלת אותו?". רז משך בכתפיו. הוא היה עסוק בזימת מזימות זימה על גזרת הברדלס האתלטי שלה. "ספרי לו, נו", הוא דחק בה. והיא השיבה, "אבל אז נצטרך להרוג אותו". וכשאמרה את זה לא עשתה זאת כדי להוכיח את כוחה בשימוש בקלישאת הריגול האולטימטיבית, אלא כדי לציין עובדה, כדי לצייר מכניזם של הדרך בה העסק וספיחיו התנהלו, מתנהלים ויתנהלו – איתי או בלעדי.

"ספרי בכל זאת", העמדתי את ראשי מתחת לגיליוטינה, "מבחינה מעשית אני, בחיים, הרבה יותר מת מכפי שאת, המתה, היית אי פעם". היא חייכה בנימוס. היה בה משהו מלא שאט נפש, כלפיי, כלפי העולם, אני חושב שגם כלפי רז. איזו אדונות שנבעה מתחושת העליונות שחשים אנשים יפים להדהים ואינטליגנטים באמת כשהם באים במגע עם העולם וצאצאיו הבינוניים. ואז היא סיפרה.

סיפרה שהרצח שלה היה מבויים, כידוע בדיעבד, וכי תחנת נתניה היתה מופקדת על ההפקה, בתיאום מלא איתה, כדי לאייד אותה ממצבת ה"מוכרחים לנוח על משכבם בשלום" של שירות הביון הבריטי. אותו שירות ביון בו שירת במסירות כה רבה רז שטרן. ועלה מדבריה שלתחנת בירמינגהם היתה תוכנית לבצע פעולה בישראל, פעולה שנוגעת לצמרת הכי גבוהה של הצמרת הכי אמירה, ושהיעלמה מעל - יותר נכון, מתחת לפני הקרקע - נועד לגרום, למי שצריך לגרום בשירות הביון הבריטי, להאמין שגאיה הראל איננה וכי תחנת נתניה השעתה את הטיפול בעניינו של רז שטרן, הסוכן הכפול, ששירת במוסד הישראלי, פותה בכסף – המון כסף – להעתיר אינפורמציה על אמא בריטניה, וכי השטח פנוי מבחינתם לבצע, את, עד כאן, את זה כבר אי אפשר לספר.

"אז אני מנסה להבין", אמרתי בקול של מרצה לתולדות הסכסוך הצ'צ'ני-רוסי, "את למעשה היית סוכנת מוסד כל הזמן. המוסד חשף את המעבר של רז לשורות האויב והחליט לשלוח אותך למשימת פיתוי ואגינלית, שבסיומה יוסר האיום מעל שמי ישראל". גאיה המשיכה לבוז לי. "כדרכך, אתה רואה רק קצה קצה של התמונה. רז היה סוכן כפול, המוסד ידע זאת ושלח אותי לדגדג לו בבלוטת החשק. רז ידע שאני סוכנת מוסד – מידור בנוסח ישראל, אתה יודע – והחליט לשחק איתי את המשחק, עד לגבול מסוים. כשהיה נדמה לו שנדמה לי שאין לי יותר צורך בו הוא הציע לי, במקום להרוג אותו, לשכנע את המפעילים שלי להשתמש בו כסוכן כפול בריבוע – כלומר, לחזור ולשרת תחת הכחול-לבן, מבלי שהאנגלים יידעו ולסכל את המזימה. המפעילים שלי הסכימו, כמובן, אבל