מסובכת

מן המפורסמות והקונצנזואליות היא כי אורנה בנאי היא סיבה טובה לאדם ליטול את גורלו בידו ולהצביע בשלט ולדמות לעצמו אשליית חופש בחירה ואפילו להשקיע כשעה מזמנו בשבוע רק כדי לצפות באורנה בנאי עושה טלוויזיה. שהרי אורנה בנאי – ששונאת יותר מכל את הכינוי "לימור" – היא לימור, היא הקומיקאית הבכירה והמובילה כיום בישראל. ולא זאת היא בלבד, כי אם גם כמעט ומוסכם על הכל שהפרסונה של אורנה בנאי היא מהמורכבות ומהמשובחות ביותר, ועל כן, הכרחית לעיון.

יותר מכל, אורנה בנאי היא אורנה של סתירות פנימיות המניעות את עצמן בכוח רצונה של החברה בנאי להצניע אותן, כמו גם לתפקד לצידן כאילו היו רכיב אורגני בהגדרה העצמית שלה. מחד עומדת אורנה, עתירת הפרסום והחשיפה והתהילה והצחוקים הרועמים ברקע, שמתדלקת את אגדת ערוץ 2 בדלק ההומור הסילוני שלה. אורנה שתרמה לפנתיאון הנמשלים הישראלים המדברים את "לימור", אות ומופת לאיפכא מסתברא ולשנינה וצנינים. מאידך גיסא ניצבת מולה אורנה המתעבת בכל מאודה את "לימור" זו, חוששת שמא זו מאיינת את אורניותה, את בנאיותה, מאוימת מהממדים המפלצתיים והנפח הגרנדיוזי שזו תפסה על מדף הדמויות שכולנו אוהבים לחוד לעצמנו, ואף מספרת בגנותו של הערוץ מעל דפי "ידיעות אחרונות". "אורנה איננה לימור ולהפך", היא מקפידה להתרעם בכל פעם שמישהו מעז להרים ראשו ולהחמיא לה על הישגה הכביר ביותר עד כה.

אורנה, שכעת מופיעה ב"ארץ נהדרת" אל מול עיניהם הבוחנות של 20.7 אחוזים מכלל הצופים בטלוויזיה היושבים בציון, היא אורנה שחרדה לפרטיותה, היא אורנה שקנאית לזכותה להופיע בפריים של הפריים לצד ארז טל ב"רק בישראל" ולהצטלם לעיתון עם בטן הריונית, ובאותה נשימה לפררוגטיבה שלה להינעל מאחורי דל"ת אמות עם סיגלית ולתבוע "אל תדחפו את האף". אותה סיגלית, שבמשך עונה אחת של אותה "רק בישראל" הוצבה כקישוט מלא נוי על ארבע באולפן הטלוויזיה, לעיני כל עם ישראל ונבחה נמרצות כלעומת כל מי שהעז לרחרח בעניינים לא לו, כלומר – של אורנה.

אותה סיגלית, כמו גם שוקי, שהובאו אל אולפן "רק בישראל", מעשה לצון, נעדר חן וסר טעם – היא הכלבה האהובה של אורנה, אותה אורנה החרדה כל כך לזכויות בעלי החיים ותמיד תמצא את שמה בראש החותמים על עצומה כנגד ניסויים בבעלי חיים ותמיד תמצא את פרצופה מתנוסס בלב תמונה בעיתון המתעדת הפגנת מחאה של ידוענים כנגד פיטום אווזים ותמיד תאמר בראיון לעיתון, בו היא מספרת על חיבתה לאותה סיגלית, כמה היא אוהבת כלבים וחרדה לפרטיותה וחוזר חלילה, במין אינרציה המזינה את עצמה בספק היעדר מודעות, ספק צביעות גבולית.

אותה אורנה, שכל תפקידיה הטלוויזיוניים היו סאטיריים, היא אותה אורנה שהתמודדה (וזכתה) מטעם רשימת הירוקים על תפקיד חברת מועצת עיריית תל אביב. וכמובן, אין דבר מנחם יותר לדעת כי לאחר פרישתו מאונס של וילוז'ני מהחיים הפוליטיים, תמלא את מקומו קומיקאית מוצלחת לא פחות. אלא שהדעת שואלת כיצד מתיישבות מהלומות אגרוף נזעמות על שולחנו של רון חולדאי עם הלצות פוליטיקאים משומשות ב"ארץ נהדרת"? ועוד "איזו היא אורנה" אחד: איזו היא אורנה המדברת בגילוי לב על סלידתה ממעשה ההתנחלויות ובאומץ לב שופכת את מררתה על פניו של העם הזה, כפי שהיא רואה אותם – ובערב שישי משתתפת בטבעיות שאין שנייה לה במערכון גזעני על קופאיות רוסיות בסופר ומוסיפה עוד קיסם למדורת השבט הנוהג כעדר גס וחסר רגישות. לא כל דיסוננס צריך לבוא אל פתרונו, אולם יש כאלה שאי אפשר לבטלם מבלי שהצופה המתעניין יתמה: איזו היא אורנה הזועקת את שוועתם הנאלמה של מדחני החניה – זו הבזה לפוליטיקה ולפוליטיקאים, או זו המצייתת לכללי המשחק הפוליטי עד תום?

נדמה כי לפני שתשוב ותציג עצמה בפני הציבור במלוא אומר, מוטב לה לאורנה להיטיב ולבחון מהם הדברים בהם היא מאמינה ואילו מהאמונות שלה עומדות בסתירה לאחרות. כאשר היא מתייצבת בפני הציבור לקדם מוצר בידורי בהשתתפותה נדמה לעתים כי מדמות האשה הכשרונית, המעניינת והמורכבת הזאת נותרת רק תמונה של אדם מבולבל, לא ממוקד, מרובה קונפליקטים, המסוכסך עם הדימוי של עצמו, וגרוע מכל: מסוכסך עם הציבור על שזה אינו מצליח ליישב את הסכסוך הפנימי שלו עם דמותה של אורנה בנאי, המסוכסכת עם דמותה וחוזר חלילה.